צה, ב

מבואר לעיל בענין צורת הפתח דבחי' המל' שב' המזוזות הן ב' קוין דחו"ג העצמי' שבפנימי' אור הכתר דוקא ששרשם למעלה ממדות דרצון וחכ' שהי' במ"ת, וז"ש בדמייך חיי דוקא כנ"ל⁴⁰⁶ שלמעלה מא' דאדם כו' והוא במה שהי' עיקר האות בדם שעל המשקוף כו'. וזהו כללות ענין טעם הדילוג הזה בבחי' חו"ג דקטנות דאו"א שבמל' שהוא המצה וד' כוסות ששרשם למעלה מבחי' הגדלות המוחין דח"ס⁴⁰⁷ דמ"ת כנ"ל באורך וד"ל.

וביאור הענין בחי' קטנות דחו"ג דאו"א במצה וד' כוסות, הנה ידוע בענין המצה בכלל שהוא בבחי' קטנות דאור חסד דאבא וז"ש זכרתי לך חסד נעורייך דוקא, וכמו התינוק שהולך ונמשך אחר אביו בלי טעם ודעת כלל רק מפני שכל דבר נמשך לשרשו⁴⁰⁸ למקום שמשם לוקח בתולדתו שזהו רק מצד עוצם⁴⁰⁹ טבע התולדה לבד, ע"כ הוא נמשך אחר אביו ולא אחר זולתו כלל ואינו קורא אבא לאיש אחר רק לאביו לבד, וידוע מארז"ל דאין התינוק יודע לקרות או"א עד שיטעום טעם דגן⁴¹⁰ דוקא כמו שאנו רואים בתינוק בן שנה⁴¹¹ שמיד שיתחיל לטעום טעם לחם יודע לקרות אבא ואימא. והנה הידיעה הזאת שיודע לקרות אבא אינו [רק] מצד טבע התולדה שנמשך אחריו ממילא כנ"ל ואין בידיעה זו טעם ודעת ושכל שיבין וישיג שהוא אביו איך⁴¹¹ שהולידו, אלא רק הכרה והרגשה עצמי' [וטבעי'] שהוא מכיר את אביו לבד⁴¹² ונמשך אחריו ולא לזולתו. וזהו שנק' בחי' קטנות שלמטה מן הדעת שאינו רק קריאה שקוראו אבא בלא טעם אלא שנראה [כאילו] הוא משיג ומבין שהוא אביו, אמנם שרשו למעלה מן הדעת ושכל שמשיג אח"כ בגדלותו איך שהוא אביו שאינו אלא דבר נוסף על העצם, שעצם הדבר הוא בחי' [ה]הכרה מצד התולדה בטבע והוא העיקר [מה] שקוראו אבא בגדלותו בשנים כמו שקוראו אבא בקטנות[ו] ממש בשוה כו', וכל עצם אינו משתנה⁴¹³ וכל הרכבות שכל וטעם משתנה וחולף כו' וד"ל. וכך הוא בכנ"י כשהן בבחי' הקטנות קוראים לאביהם שבשמים בשם אבא כמו אבינו אב הרחמן⁴¹⁴ כו' וכמ"ש כי אתה אבינו כו' שהוא בלא טעם ודעת והשגה שאין משיגים כלל איך שהוא אביהם רק כתינוק שמכיר לאביו ונמשך אחריו לקוראו אבא כנ"ל. וזהו בחי' האמונה הפשוטה העצמי' שזהו מצד בחי' התולדה בעצם כמ"ש [כי] בנים אתם⁴¹⁵ לה' אלקיכם וכתי' בני בכורי ישראל כו'. וז"ש זכרתי לך חסד נעוריך דוקא לכתך אחרי במדבר כו' כידוע, ואמנם מה שלכל⁴¹⁶ סיבת השגות⁴¹⁷ הכרת התינוק לקרות אבא עד שיטעם טעם דגן דוקא אם זה מצד טבע התולדה לבד כנ"ל, הענין הוא כידוע [oldpage_קלה] ּ דשרש הלחם