קכב, ד

והנה אחר כ"ז הנה יובן ענין סמיכות פסוק זה והגדת לבנך⁴⁰⁶ כו' למ"ש תחלה מצות יאכל את ז' הימים כו' והגדת לבנך כו' וא' שזה שא' בעבור זה עשה ה' לי⁴⁰⁷ כו' בעבור זה לא אמרתי⁴⁰⁸ אלא בשעה שיש מצה כו'. וכללות הענין הוא דקאי אדסמיך לי' דוקא מצות יאכל כו' שזהו בחי' המשכות דעצמות אור אבא שנק' זה לנוכח בגילוי לפי שבו בא גילוי העצמות דא"ס כנ"ל והיינו בעבור המצה שבה התלבשות דאור אבא שנק' זה עשה [ה'] לי כו'. וביאור הענין הנה יובן ע"פ המבואר במ"א בענין ההפרש בין בחי' מוחי' דאבא לאימא⁴⁰⁹ שהוא ההפרש בין התפעלות ההשגה דבינה שנק' י"ש מורגש ובין בחי' הביטול העצמי דחכ' שהוא בחי' האי"ן, וכידוע בענין מ"ש ואחר האש קול דממה דקה⁴¹⁰ דתמן קאתי מלכא⁴¹¹ שזהו בש"ע⁴¹² דוקא בלחש בבחי' הביטול דאי"ן בתכלית משום דקאתי מלכא עד"מ העומד לפני המלך שמתבטל בביטול שלמעלה מן הטעם בהעדר הרגשת עצמו לגמרי מכל וכל כו'. וכך הוא בש"ע שהוא גילוי אוא"ס שבחכ' שנק' אין ממש דתמן קאתי מלכא, משא"כ קודם לזה בק"ש הוא בחי' ההשגה דבינה בשמע ישראל באחדות ה' כידוע נק' אש שההתפעלות הוא מהות⁴¹³ ההשגה [ה]אלקי' בבחי' רשפי אש מורגש ליש וכו' לפי שמרחוק הוי' נראה רק בשמיעה דבינה דלא קאתי מלכא בגילוי גמור כמו בחכ' (וכמ"ש במ"א בסדר הד' מדרגות⁴¹⁴ הללו בתפלה רוח בפסוד"ז בשיר ושבח המלאכים דעשי' ורעש ביצי' בשתים לפניה באופנים וחיות ואש בבריאה בק"ש וקול דממה דקה באצי' בש"ע).

והנה כל ענין יצ"מ הי' משעבוד לגאולה מאפילה לאור גדול שהוא מן המיצר דק"נ שנק' אפילה וחושך כו' (וכמ"ש מי זאת עולה מן המדבר⁴¹⁵ כו' שהוא עלי' כנס"י מן הק"נ, יפה כלבנה בפסוד"ז ושתים לפניה ברה כחמה⁴¹⁶ בק"ש כו'). וכ"ז סדר העלי' בתפלה עד ק"ש הכל ע"י בחי' ההשגה אלקי' דבינה דוקא כאשר יתבונן ומשיג באלקו' בהשתלשלות דממכ"ע וסוכ"ע⁴¹⁷ [כו'] איך שהוא ית' מקורא דכולא