עד, ד

ואילך מתחיל הארת אור החסד¹⁶⁴. אך העיקר הוא בבוקר אור שאז הוא גילוי אור החסד¹⁶⁵ והוא הבחנת התרנגול ביום כו' והוא מ"ש בזהר דרוח חסד האלקי בטש בגדפוהי דתרנגולא¹⁶⁶ ובזה נמשך התעוררות התשובה בבנ"א כו', והיינו להבחין יתרון האור מן החשך דקליפה שהוא ראשית [ה]הכנה להודא[ת] [ה]אמת שע"י הדעת והכרה וזהו הנותן לשכוי בינה כו'. וכמ"כ במלאכים עליונים הוא הטעם שבאור הבקר דוקא או' שירה כנ"ל כמ"ש ברן יחד כו' כמ"ש בזהר, כמו שישמח אדם באור הבוקר במה שיצא מן החשך שקדם לו שנק' קדרותא דצפרא¹⁶⁷, ע"כ אמר שמחה בצפרא כו'¹⁶⁸ ורננה ברמשא כו' כי חסד אל כל היום¹⁶⁹ וכו') (ובכ"ז יובן מ"ש אלקי נשמה כו' קודם בה"ש¹⁷⁰ אחר ברכת נט"י דוקא לפי שזה כמו ענין תחה"מ לע"ל כמ"ש ואתה משמרה בקרבי [ואתה עתיד לטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא וכל זמן שהנשמה בקרבי] מודה אני לפניך כו' [oldpage_קט] ּ והוא ע"י נט"י מטעם הנ"ל וד"ל¹⁷¹, ולא קודם נט"י שא"א לו לומר נשמה שנתת בי טהורה [היא] מצד אחיזת רוח הטומאה בגופו בשינה כו' ולכך מסיים המחזיר כנ"ל¹⁷² וד"ל).

והנה אחר בהש"ח שהיא הכנה הנאמנה¹⁷³ לצאת מחושך גמור לאור יכול לבוא לבחי' הכרה והודאה בדעת גמור בהודו לה' כו' כאדם שיצא לאור גדול שנפתחו עיניו לראות [ו]להכיר את האמת ע"פ ראית השכל היפוך [ממש] מכמו שהי' בדמיונות כוזבות בתחלה כו', וזהו הטעם שתקנו הודו לה' שהוא הודאה כללית לשם הוי' אחר היציאה מהחושך דוקא כנ"ל. אך לא כל האדם יכול לבא בנפשו לבחי' הודאה אמיתי' זאת הגם שבירך ברכת השחר כנ"ל מצד ריבוי עוונות וח"נ ורוב המשכת תאוות חומריות ביותר, וגם מתאוות היתר נעשה שמטמטם ללב ביותר ואפי' בעוונות שאדם דש בעקביו¹⁷⁴ ואינו מחשיב לחטא ועון כלל הרי נעשה מזה מחיצה ש"ב¹⁷⁵ להפסיק בינו לאביו שבשמים, ומחיצה של ברזל זו ודאי מפסקת לגמרי לבלתי יוכל האדם להעביר מאתו הרוח הגסות דק"נ בכל אשר הלך שובב בדרך לבו דרוח אייתי רוח וכו' ולא יצא מן החשך לאור [ל]עולם ואיך יאמר הודו לה' בהודאה שיצא מצד הכרה והדעת. הנה לזאת תקנו אכה"ג לומר בהודו פסוק והוא רחום יכפר עון