קטז, ד

כנ"ל וכמו בחי' האמונה אעפ"י שאין בה התפעלות רצוא שמצד השגה האלקי' כלל ואין בזה התנשאות והגבהת הלב כלל עכ"ז נמשך בכל נפשו [ממ]ש מצד ההכרה בעצם כלל⁶⁸ כנ"ל. וזהו ענין המצה שאין בה טעם והגבהה כ[נ"]ל להיות[ה] למעלה הרבה מבחי' הטעם והשגה שהוא בחי' מוחין דאימא שהוא בחי'⁶⁹ הרצוא הנ"ל וד"ל.

(וגם למעלה מבחי' אין דחכמה שנמשך לבינה בדרך עו"ע ביו"ט וגם בשבת שהוא בחי' מוחין דאבא⁷⁰ עצמו שנק' קדש שאין כ"ז רק בחיצוני' שפע [הנמשך] מעצמות המאציל בדרך עו"ע, ולפי"ז הרי יש יתרון מעלה ליו"ט דפסח גם על [ה]שבת כידוע בטעם שנק' פסח מל' דילוג⁷¹ כמ"ש ופס"ח ה' ע"ל הפת"ח⁷² כמשי"ת), ולפי"ז הרי מובן עכ"פ שאין במצה מבחי' מוחין דאימא כלל רק מבחי' עצמות ומהות דאור אבא דוקא כנ"ל וד"ל. והנה מזה הטעם יובן מה שנאסר החמץ בפסח כמ"ש כל מחמצת⁷³ לא תאכלו⁷⁴ להיות שעיקר ענין יצ"מ הי' בבחי' האמונה שהיא ההכרה וההמשכה מצד העצם כנ"ל שהוא מבחי' המשכה דעצמות אור אבא מבלי העלאה דרצוא כלל, אדרבה בחי' העלאה דרצוא היא בחי' המנגד לביטול [זה] העצ[מי] דאמונה והכרה בלא טעם והתפעלות מורגשת רק כתינוק שקורא אבא כנ"ל, לפי שהתפעלות זו דרצוא הוא בחי' יש מי שמשיג ויש מי שמתפעל ועולה בבחי' העלאה למעלה שהוא ענין ההתנשאות והגבהה בגסות היפוך הביטול ושפלות דבחי' שוב דקטנות דאבא כנ"ל וד"ל.

ובכ"ז יובן ג"כ ענין הטעם שנק' פסח ע"ש שפסח ה' על הפתח כו' שהוא ענין הדילוג הגדול מגבוה לנמוך כמו ענין מדלג על ההרים⁷⁵ כו' כידוע, דהנה כנס"י היו בזמן הגלות דמצרים בבחי' הקטנות מאד כתינוק הנולד באמו⁷⁶ שהי' בעיבור במעי אמו ראשו בין ברכיו⁷⁷ עיניו סתומים⁷⁸ כו' ומשנולד נפתחו עיניו כו' וכמ"ש ואראך מתבוססת בדמיך⁷⁹ כו', והוא ענין בחי' קטנות דאמונה פשוטה והכרה עצמי' הנ"ל, שלא הי' בהם כח להשיג השגות אלקות בבחי' מוחין דאימא ולהתפעל במדות שבלב שנק' רצוא שנמשך מחמת התבוננות כו', רק אמונה פשוטה והכרה עצמי' שבלא טו"ד. וע"כ לא הי' אפשר שיומשך בהם האור [ה]אלקי העליון בסדר ההשתלשלו' עו"ע כמו מחכ' לבינה ומדות כו' אחר שלא הי' בהם העלאה דבינה [ל]בא מצד