ע, ב

בהסבר להטע[י]ם הסברא בגילוי דוקא, כמשל השגת התלמיד מה שלומד מרבו כו' ולא ברמז כו'. ולהיות כן הנה יובן למשכיל שזהו ההפרש ביניהם, שהדבור בהסבר בגילוי אין תלוי האורך ורוחב שבו אלא לפי אופן ההשגה שבגילוי, אם הי' באורך ורוחב בהתפשטות גדולה גם הדבורי' יהי' ממילא ומאליהם בהתפשטות גדולה באותיות רבים כו' [ואם הוא בצמצום ובקצרה גם האותיות הדיבור יהי' בקצרה וצמצום כו'], וא"כ אין האותיות שבדבור מצד עצם⁵⁵ כלום כי ממילא נעשו כנראה בחוש שלא יחשוב האדם מתחלה איך לדבר השכל כי הדבור מאליו יתנהג כפי אופן השכל⁵⁶ וכמ"ש במ"א דאבא יסד ברתא⁵⁷ כו' וד"ל. אבל ציורי אותיות שבכתב אינם תלויים בהבנה ושכל כלל מאחר שהן רק רמזים לבד כנ"ל, א"כ אדרבה הציור בדקדוק גדול הוא ולא יגרע ולא יוסיף ממנו אפי' קוץ א' כי ישתנה איכות ההבנה מפני שינוי הקוץ כו', משא"כ הדבור בהסבר השכל אין בהם דקדוק כלל אם יסביר בצירופי אותיות כאלו דוקא או באופן אחר רק שיובן מהם ההשגה והטעם שהוא העיקר כו'. וזהו שתשבע"פ שנק' סיפור ולא ספר אין קפידא בשינוי ציורי אותיות משא"כ בתשב"כ שנק' ספר⁵⁸ כמ"ש בזהר וד"ל. וזהו שארץ החיים הוא תושבע"פ נמשלה דוקא לעור הצבי שכפי ערך הבשר כן יתפשט העור וזהו משל שלפי ערך האור והשכל כן יתרחבו האותיות ממילא ובלתי האור והשכל ממילא כלא [oldpage_206] ּ יהיו, משא"כ בתשב"כ שציורי האותיות במהותם יתקיימ[ו] בל יגרע[ו] ובל יוסיפו עליהם כנ"ל וד"ל. ומפני טעם זה דאותיות תשבע"פ הם בתכלית הביטול ממציאותם לגבי מקור הסברא והשכל המנהיגם כנ"ל [וד"ל], לזאת יתרון מעלתם בזה על תשב"כ עד שהעוסק במקרא מדה ואינה מדה כו' ועל המשנה נאמר ואשים דברי בפיך כו', כי אוא"ס ב"ה אינו שורה כ"א על תכלית הביטול ממציאותו⁵⁹ כידוע ובדבור שבתשבע"פ כששונה ההלכה והסברא אין הדבור כלום מצד עצמו לכך מתניתן⁵⁹ מלכתא כמלך הגוזר⁶⁰ על⁶¹ עבדו ושלוחו שאין השליח תופס מקום בעצמו כו' וכמ"ש במ"א, משא"כ באותיות תשב"כ אע"פ שקוראי' בשמותיו כו' הנה האותיות יש ודבר מה כי מחכמה עילאה נפקת והחכמה היא יש ודבר מה לגבי אור א"ס ב"ה כידוע וד"ל. וכמ"כ גם האהבה בתענוגי' שבתפלה שהוציאה מן ההעלם לגילוי בנקודת הלב הוא יש ודבר מה שהרי יש מי שאוהב כו', ואעפ"י שנאמר בה מה יפית ומה נעמת כו' אין אור א"ס שורה בה כמו בדבור בתשבע"פ מטעם הנ"ל בקריאה בתשב"כ וד"ל. וזהו אין להקב"ה