רו, ד

שעיקר היתרון הוא רק שמקבל טעם המאכל, וכענין אין התינוק יודע לקרות או"א עד שיטעום טע"ם דגן³⁶ כו', ומה שהוא טועם טעמי"ם שבמאכלים הוא הגורם עיקר סיבת הפירוד [שלו מאמו] שאי[ננו] מצטרך אליה כלל והוא נעשה ברי' בפ"ע לגמרי כו'. אך י"ל הטעם למה יגרום זה סיבת הפירוד וכי המאכלים בעצם חשובים מהמאכל שכבר אכלתו אמו כו', הענין הוא דידוע שהמאכלים נפלו בשבה"כ³⁷ ובהטעם נרגש בהם יש בו מבחי' טע"ם העליו"ן הוא העונג האלקי הנרגש בחיצוני' בינה [ש]הוא בחי' חיצוניות ע"י כו' וכמ"ש במ"א בארוכה [וע"כ כח טעם [ה]מאכל"י' עצום ורב] עד שהם גורמים הגבהת והתנשאות הולד להיות יש ודבר בפ"ע לגמר"י עד שיוכל לומר לי יאורי³⁸ כו', מפני ששרש הטעמי"ם ותענוגי עוה"ז קודם שנפלו בשבירה הוא מבחי' עתיקא סתימאה³⁹ כו' שלימותא דכולא⁴⁰ בחי' היש האמיתי כו' וד"ל.

ועד"ז יובן ברוחניות הנשמות בהולדם מבטן המל' דאצי' שעיקר ההפרש בין עיבור ללידה הוא ענין טעמי תו' ומצות הנגלית שבהן תתענג הנפש אלקי' לאחר שנולדה והוא הגורם להיות יש ודבר בגופה כנ"ל, מפני שהטעמים המוסתרים בתורה הנגלית הוא מבחי' חיצוניות ע"י כנ"ל ובהיותו בבטן מל' דאצי' בבחי' ביטול במציאות הי' אוכל ממה שאמו אוכלת ודרך טבורו פי' שלא טעם טעם העונג האלקי שבחכמת התורה בעצמותה כו' כ"א ממה שכבר אכלתו אמו הוא בחי' בינה שבמל', שכבר נתהפך בה ההלכה להשיג אלקות ולא לעצמות ומהות התורה כו', ואמנם בהולדו שאע"פ שנתלבשה ההלכה בלבושי' גשמי' ביותר, כמו פשוטי ההלכות, עכ"ז הרי עדיין הם מהות חכמתו ית', והטעם שבהם מבחי' הטע"ם והעונג האלקי [ה]עצמ[י] רק שנתלבש בריבוי הלבושים כו', וה"ז כמשל המאכלי"ם ממש וד"ל. וגם עוד זאת שמברר ההלכה בבחי' חי"ך ושיניי"ם כו', פי' בשכל והשגת הנשמה כו' וד"ל. ונמצא מובן מכל הנ"ל שגם בבחי' עיבור יש הפרש בין נשמות למלאכים מצד הלבושים והצלמים ואע"פ שלא יש בהם כ"א ממה שאמו אוכלת כו', עכ"ז גדלה וגבהה מעלתו הרבה בזה [oldpage_חצר] ּ על המלאכים שלא ניתנה תורה להם כלל כו'. ואמנם עיקר ההפרש הוא מצד הלידה דלאחר שנולדו מקבלים שפעם מחיצוני' ע"י, ע"כ הרי הם יש ודבר בפ"ע כנ"ל, משא"כ במלאכים. ומעלת המלאכים בבחי' הביטול גם בנשמות כשהיו בבחי' עיבור כנ"ל, וכנז' בדברי האריז"ל ענין ג' מיני עיבור של ז"ח וט"ח ויב"ח⁴¹ שאותן הנשמות שנשתהו י"ב חדש נתקשרו בקשר אמיץ ביותר בבטן