עא, ג

כמ"ש במ"א וד"ל. וע"ד כל הנ"ל יובן למעלה באצי' כשז"א דאצי' בבחי' עיבור במעי אימא תלת גו תלת הוא מחמת פרעה העליון כו', היינו ענין תכלית העלם המדות דאצי' במקורם בבינה דאצי' ואז הם בתכלית הקטנות דהיינו רק בבחי' נה"י לבד כמשל הולד המקופל כו' ומחמת זה יורדי' מותרי השפע לג' שרי פרעה¹⁶ שר המשקים ושר הטבחים כו'. לפי שנתצמצמו מאד הפנימי' מוחין דאו"א בכ"ע¹⁷ דקדושה אז יש מקום יותר להמשכת ויניקת אחוריים דכתר ונק' פרעה¹⁸ כידוע, ואח"כ יצאו המדות דאצי' בבחי' גילוי מן ההעלם וכמ"ש בכוונת דפסח ויוציאנו הוי' אלקינו¹⁹ חו"ב ממצרים דגרון כו', ומתחלה הי' יציאתם העיקרי מן אחוריים דכתר המעכב לידתם כנ"ל, וזהו שהיו משועבדים לפרעה כו' אנו ובנינו²⁰ כו' ואח"כ יצאו מבחי' העיבור לגילוי, אבל נתצמצמו במאד בגרון הנק' מצרים. והוא ענין תכלית קטנות המוחין דאו"א דאצי' כשבאין לבחי' ממוצע להיות מתהוה מהם מציאות מדה דאצי' אור חסד או אור גבורה וכדומה וכנ"ל, עד שהוציאם ממצרים ויצאו לגילוי גמור במהות מדות בחזה דז"א בהתרחבות והגדלה בין במדות בין במוחין שלהם כמבואר ע"פ משל הנ"ל וד"ל.

והנה הקל קול יעקב²¹ כו' היינו חכמות בחוץ תרונה²² תרין חכמות תשב"כ ותשבע"פ, ותשב"כ נק' חכמה עילאה ושבע"פ נק' חכמה תתאה²³, ושניהם יוצאים ע"י הקול דקנה אלא שבכתב הוא בלשון קריאה ושבע"פ הוא בלשון משנה כו'. ויש להבין תחלה איך ע"י המקרא יוצא העלם העיבור לגילוי בנקודת הלב כו', הנה אנו רואים שהקול יש בו מהרכבת שני דברים מן המוח ומן הלב, שהרי הוא יוצא מהבל הלב ונמשך בקנה שהוא יוצא מן המוח כו'. והענין הוא דלהיות כי הקנה הגשמי מורה על צמצום ומצר המוחי' והוא כאשר ירצו להתהפך למדה כנ"ל הרי הקנה ממוצע גמור בין המוח ללב, ולכך בקול ד"ת שהקנה מוציא מהבל הלב בזה הוא מחבר את המוחין דאורייתא ללב דכנס"י להיות יציאתם מן ההעלם לגילוי, וזהו ענין הקריאה שהוא להוציא ההעלם של המוחין עליונים לגילוי בכללות נש"י כו' וד"ל. והנה ההפרש בין תשב"כ לתשבע"פ מבואר שהעיקר בתשב"כ הן האותיות דוקא וכו', ושרש הדברים הוא כך כי האותיות הן רמזים לבד לצייר אופן ההמשכה איך תהי' כך או כך אבל לא שיש בהם עצמם השגה וטעם כלל, דהיינו הבי"ת מורה אופן ההמשכה באורך ורוחב ימין ושמאל כו', והוי"ו אופן ההמשכה מלמעלה למטה וכדומה, הרי אין בבי"ת שום השגה עדיין רק שמרמזת ומציירת איכות אופן ההמשכה וכמשל