נח, ב

ממש⁶ דהיינו שהמצוה עצמה היא חלק מעצמותו ית' ולא מזיוו והתפשטותו לבד, כמו נהנין מזיו השכינה⁷ שבג"ע העליון ועולם הבריאה, שקבלת התהוותם מאין ליש מתצמצם תחלה אור א"ס ב"ה בג' מיני צמצומי' קדוש⁸ קדוש קדוש הוי' צבאות⁹, ה' צבאות הוא זיו השכינה מקור החיים כח הפועל אלקי המהווה את הנברא מאין ליש. אבל כדי שיהי' כח התפשטות זיו מאלקים להחיות רוח שפלים¹⁰ כו' צ"ל תחלה צמצום עצמותו הנק' קדוש שהוא מובדל¹¹ אף מכח ההתפשטו', ואם לא הי' צמצום העצמו' לא הי' כח ההתפשטו' מתפשטת כלל להחיות נפרדים כו', כמשל צמצום עצמות השכל של הרב כשצריך להשפיע שכל מצומצם של התינוק כו', שהשגת הרב העצמו' צ"ל מובדלת ומרוחקת בתכלית מן צמצום השפעת השכל שמסביר לתינוק, ואלו היתה קרובה השגתו העצמי' במוחו בשעה שהוא משפיע השכל המצומצם הי' בטל השכל במקור ההשגה העצמי' ולא הי' ביכולתה להתפשט ולהתצמצם במוח התינוק כו' וד"ל. כמו"כ ענין קדוש שהוא סוכ"ע שלמעלה מזיו השכינה שמתפשטת להיות ראש לשועלים¹² כנודע, אך נק' קדוש בוי"ו להורות שהוא המשכה¹³ מן העצמות ואין לו ערוך לגבי העצמיות ממש ולכן נק' זעיר פי' שצמצום זה בעצמותו הוא בשביל המשכת כח ההתפשטו' כנ"ל, א"כ צמצום זה הוא המשכות העצמיות אך אינה בגילוי כמו כח המתפשט כו'. ומ"מ אף שהוא המשכה אין לו ערוך לגבי העצמיות ממש שהרי מה שצריך להיות מובדל כו' הוא רק המשכה מעצמותו כו', אבל עצמותו ממש אינו בערך שיושפל כ"כ להיות נבדל כו', כמו כשהרב משיג השגתו בפ"ע ואין בדעתו כלל להשפיע שאז אינו בערך שפלות זו להשפיל השגתו ולהתצמצם בה כדי שישפיע כו'. ולכן נק' חכ' עילאה דאצי' קודם שמתצמצם ונמשך למדות להיות מובדל בשם קדש¹⁴ עילאה וכשכבר נמשך למדות נק' קדוש ונק' ז"א וד"ל. וג' פעמים קדוש מפני שכל התהוות כלול מחב"ד חג"ת נה"י, וכמו"כ בהמשפיע צ"ל ההבדלה והצמצום בעצמותו קודם שישפיע בג' דברים אלו תחלה מחב"ד כו'.

והנה המצוה היא אבר דמלכא הוא בחי' קדוש שהוא בחי' עצמיות אוא"ס ב"ה שלמעלה מחיי העוה"ב ולכן כתיב ועשיתם את מצותי¹⁵ והייתם קדושים וכמ"ש במ"א בארוכה, וכתיב להיות לכם לאלקים¹⁶ שע"י מעשה המצות אז ה' לאלקים