נה, ב

ליל אחרון של פסח בעזר"ה

להבין שרש המצות¹, הנה בלק"א² מבואר בענין יחוד הנפש שהיא מן מדת מלכותו ית' עם הקב"ה שהוא מקור התו' והמצות והוא יחוד סוכ"ע עם ממכ"ע ע"ש. ולהבין זאת דהלא הנפש אלקית היא רוחניות מאד והמצוה שבחוטי ציצית שמצמר ופשתים הם גשמיי' האיך ביכולת' להעלות הנפש ולייחדה במהותו ועצמותו ית' שהוא מקור המצוה. צריך להקדים לזה ענין אחר המבואר בלק"ת להאריז"ל³ במוצא פי ה' שבמאכל [oldpage_פ] ּ שיחי' את נפש האדם, אע"פ שגם נפש הטבעי' של האדם יש בה גם מוצא⁴ פי ה' מי' מאמרות והיינו מאמר נעשה אדם⁵ והמאכל נמשך ממאמר יותר נמוך במדריגה והוא מאמר תדשא הארץ⁶ כו' והאיך ביכולתו להמשיך חיות לנפש האדם. אך הענין הוא דהנה בהמאכל יש טעם ומתיקות שיערב לנפש ואע"פ שהוא בעצם בחי' דומם וצומח לבד עכ"ז יורגש בו הטעם והמתיקות שהוא רוחני, ובזה יתרון מעלתו על מהות הנפש אדם שהרי אין בנפש שום טעם ומתיקות כלל. ואף שרוחני' הטעם הוא בבחי' גשמי' לגבי ערך רוחני' הנפש, עכ"ז מהות הטעם ומתיקות כמו שהוא צ"ל בחי ומדבר לפי ערכם הרי אין בנפש, שאע"פ שהנפש תתעדן ותתענג מהשכלה הרי יש בהשכלה מתיקות, מ"מ אין מהות השכל בבחי' טעם ומתיקות כלל רק שיתענג בו שומעו כו'. משא"כ בתפוח יש בעצמו ומהותו הטעם והמתיקות קודם שיטעמנו אדם, וכן התענוג לראות הזהב הרי יש בזהב הדומם ההוד והתפארת שנפל מת"ת דאצי', אך על הזהב הוא שורה ולא בעצמותו כו'. אבל הנפש שתתענג בהשכל אין בה כלל מהות הטעם והמתיקות רק כח התענוג לבד להתענג מאיזה דבר שיהי' בו טעם כו'. והסיבה לזה מפני שהנפש בהמשכתה ממקור חוצבה מאין ליש לא נמשכה בגילוי היש רק מה שנראה בה עתה והוא המדות לבד חסדי' וגבורות והתפארו' והוא מהות הנפש שתאהב או תשנא כו', ואע"פ שיש בה גם השכל והטעם שתוליד האהבה וכן התענוג כו' הרי המה בהעלם ולא נגלה בה רק המדות לבד, להיות כי עיקר השתלשלו' שלה ממאמר נעשה אדם כו',