קנז

הענין כי אותיות המחשבה נק' אתוון רברבין ואותיו' הדיבור נק' אתוון זעירין והטעם הוא כמו שאנו רואים עד"מ ששכל א' כשיחשבנו האדם באותיו' מחשבתו יחשוב אותו במעט רגע וכשירצה לספר דברים בדיבור אזי יומשך זמן כמה הרבה יותר והיינו מפני שאותיו' המחשבה הם גדולים יותר בעצם מציאותן, ומה שמחזיק אות א' מאותיו' המחשבה יצטרכו ע"ז מאותיו' הדיבור כמה וכמה אותיות כו' עד שלכך מה שיחשוב במחשבתו ברגע עם היות כי יהי' מעט אותיות מ"מ להיות' גדולים יחזיקו את הכל משא"כ בדיבור יצטרך ע"ז זמן רב עד שיוציא אותיו' הרבה שאז הוא שיחזיקו אותו המושכל שמעט מאותיו' המחשבה מחזיקו כו'.

ונמצא שאותיות המחשב' הם כלליים לגבי הדיבור, פי' כי הרי באמת האותיות הן הפרטים היותר אחרונים שהרי מאות א' לא יוכל להיות התהוות והולדת אות אחר כ"א כל א' הוא חלק לבדנו וכמו שהוא נולד ממקורו כן נשאר בלי תוספת ומגרעת ובלי הולדה שאינו מוליד עוד אותיו' אחרים ולכן אינו אלא פרט אבל לא כלל שהרי אינו כולל שום דבר חוץ ממנו ואין בו אלא מה שהוא, אמנם זהו באותיו' הדיבור אבל באותיות המחשבה אינו כן אלא שהמה כלליים שאות א' מהם כולל כמה וכמה אותיו' מאותיות הדיבור כמובן ממשל הנ"ל שמה שיחשוב במחשבתו במעט אותיו' יצטרך ע"ז בדיבור ריבוי אותיות והיינו לפי שכל א' מאותיות המחשבה גדול מאד וכולל כמה מאותיו' הדבור ולכן נק' אותיות המחשבה אתוון רברבין ואותיו' הדבור נק' אתוון זעירין כו'.