מט

כנ"ל, אבל בשמע"צ הוא גמר יום חתונתו, שאז הוא בחי' יחוד חתן וכלה שנמשך הטפה כו'⁵¹, ולכן אז שייך השמחה מהתורה שהוא בחי' הטפה שנמשכת ומתפשטת בפנימיותם.

והנה עיקר ענין השמחה עם התורה שבשמ"ע הוא מה שעושים הקפות שמקיפים עם הס"ת את המקום שקורין עליו בספר בכל השנה. והענין בזה הוא לרמוז על כוונה הנ"ל בענין שמים וארץ שהם חתן וכלה דארץ קדמה כו', כי הנה הס"ת עצמה הוא בחי' מקרא בעשי' שהרי כ"כ נשפלו ד"ת שבה עד שנתלבשו בעשי' גשמיית שבדיו גשמי ועל קלף גשמי, אבל הקריאה שקורין בס"ת בדיבור פה הוא בחי' רוחניות שהרי האותיות המה רוחניים כי כ"ב אותיות קבועים בנפש כדת"א⁵² לנפש חי' לרוח ממללא כו', שהנפש שבאדם היא המדברת כי היא מליאה אותיות, הגם דאחה"ע יוצא מהגרון בומ"ף מהשפתיים כו', שה' מוצאות אלו הגשמיי' מהם הביטוי בא, היינו שהם בחי' כלים בלבד להאותיות, שאותיות⁵³ הנפש באות ונמשכות בה' מוצאות אלו שבהן ועל ידן הוא שיוצאי' במבטא כל כמה אותיות במוצא השייך להם ובבא האות בהנפש הוא מכה באותו מוצא וגורם תנועה זו כפי מזגה ותכונתה כו' כמ"ש במ"א, וז"ש בעל ס"י⁵⁴ כ"ב אותיות קבען בפה בבחי' קביעות ממש, ומ"מ שרשן בנפש עצמה והיינו שנמשכים מקדמות השכל וכמ"ש בחכמה⁵⁵ יסד ארץ, וכדפי' בזוהר⁵⁶ אבא יסד ברתא כו', וכנראה בעליל ממה שהתינוק אינו יכול לדבר מפני שהוא מחוסר חכמה שכל, נמצא שהאותיות המה רוחניים ונמשכים מן השכל כנ"ל, משא"כ האותיות שבס"ת הנכתבי' בדיו גשמי ע"ג קלף המה גשמיים ממש, ומה שמקיפים עם הס"ת גשמיות את המקום שקוראין עליו בדיבור פה הוא להורות שבחי' ארץ קדמה לשמים במחשבה, שהגשמיות נלקח מא"ס ב"ה הסוכ"ע דוקא שהוא הכל יכול עד שתתלבש התורה בגשמיות משא"כ בחי' דיבור שקוראים בתורה הוא בבחי' רוחניות עדיין ואינו אלא בבחי' השתלשלות עו"ע כו', ועושים זה בשמ"ע שאז הוא גמר יום חתונתו זמן היחוד ואז מראי' זה שארץ בחי' המקבל קדמה בשרש כל השרשים לשמים המשפיעים כו', וכן בשעת נישואי חתן וכלה בגשמיות נוהגים שהכלה מקפת את החתן תחת החופה והוא ג"כ מטעם הנ"ל וכמ"ש⁵⁷ נקבה תסובב גבר והיינו מצד שרשה כו' וד"ל.

ועתה יובן פי' הפסוק ביום השמיני עצרת תהי' לכם עצרת לשון קליטה פי' כי הגם שנמשכה הטיפה אל הכלה בשמ"ע עדיין יש חשש שלא תהי' פולטת