מו

ולפי"ז צ"ל מ"ש בלק"א³⁵ בשם האריז"ל שגם באבנים ועפר יש בחי' נפש וחיות רוחניות דהיינו בחי' התלבשות אותיות הדיבור מעשרה מאמרות המחיות ומהוות את הדומם להיות יש כו', מה ענין העש"מ שנמשכים מבחי' חכמה להוות מהות חומר הדומם כמו העפר שהרי נת"ל שהתהוותו הוא מבחי' רצה"ע דוקא כנ"ל. ואולי הוא כמ"ש³⁶ במ"א שהאותיות יש בהם ב' בחי' א' חיצוניותן ונמשך מבחי' גלגלתא חיצוני' הכתר, והוא הרצון כנ"ל, ופנימיותן דהיינו המכוון שיש בצירוף כמה אותיות יחד בתיבה שלימה הוא שנמשך מהחכמה כמ"ש מצרף לחכמה, שכח הצירוף לצרף האותיות הוא שנמשך מהחכמה כו' ולא עצם האותיות וד"ל. (מיהו לפי משנ"ת ע"פ יביאו לבוש מל' כו' שהסובב אינו מאיר אלא ע"י אמצעות הממלא א"כ מבואר שיש בעפר ג"כ חיות המתלבש בתוך ממכ"ע וכ"ה כי יש ג"כ בחי' עפר באצי' כמ"ש ומן העפר אשר בקרקע המשכן כו' וזהו שרש דשרש דעפר הזה, ועיין בזוהר וישלח ע"פ ויאבק מאן עפר כו'). והנה החפץ שבתורה הוא הגורם המשכותם מבעל הרצון ומקשרם ומחברם יחד ומשים שלום ביניהם כנ"ל וד"ל.

והנה יום³⁷ מ"ת נק' יום חתונתו כו', אף שהוא משל גשמי מאד, אבל כן הדבר באמת בנמשל למעלה שהקב"ה נק' חתן³⁸ מלשון חות דרגא כלומר שמשפיל עצמו להיות משפיע לכנס"י וכללות נש"י נק' לכך בשם כלה על שהם בחי' מקבלים ממנו ית',וההשפעה עצמה היא התורה, דאורייתא מחכ' נפקת והיינו חכמתו ורצונו ית' והוא כמשל טפת דכורא שנמשכת ממוח החתן אל הכלה כו', ולכן נק' יום חתונתו. אמנם באמת יש בזה ב' בחי', א' יום הקדושין שהחתן מקדש את הכלה ונעשית אשתו לכל דבר, ע"י שעומדים תחת חופה אחת, והב' הוא בחי' היחוד וביאה בהשפעת הטיפה להכלה כו'. וזהו ענין ההפרש בין יום מ"ת שביוכ"פ שעדיין ההארה בבחי' מקיף על הכלה וכעין³⁹ טבעת קידושין עגול שהחתן נותן לכלה ובשמע"צ הוא המשכה שהמקיף נעשה פנימי והוא ענין המשכת הטיפה להכלה כו', ובנתיים צ"ל ז' ימי הסוכות שאז נמשך בחי' דעת כדי שלהיות ראוי להשפיע הטפה בשמו"ע. כי הנה כמו עד"מ בגשמיות הדעת הוא הכלי להמשכה הטפה שאם יסיח דעתו מן הדבר לא יזריע ולכן נאמר והאדם⁴⁰ ידע את חוה, ידע דוקא, וכך גם למעלה א"א להיות נמשכת טפת החכמה הוא בחי' התורה דמחכמה נפקת אלא ע"י הדעת דוקא שהוא הכלי שבו ועל ידו נמשכת הטיפה הוא הארת