ער

כנקודא א' בהעלם ובא לידי גלוי יש במציאות מורגש בגדר ו"ק דבינה כידוע, ונמצא בחי' הכתר עיקר גלוי שלו במרחב הוא בבינה דוקא אבל בחכמה הוא בבחי' ההעלם עדיין רק שע"י בחי' הנקודה דחכמה עובר השפע מכתר לבינה, ולכך נק' הרצון ע"ש בחי' מקום שבבינה דוקא כי החכמה אינו אלא בחי' ממוצע להעביר עצם השפע לבא לידי גלוי במרחב בבינה, וסדר זה דג"ר כח"ב הנק' רצונו של מקום ישנו בכל עולם מד' עולמות דאבי"ע אך כללות כולם הוא בחי' כתר דאצי' לפי שסוף מעשה דוקא עלה במחשבה תחלה, פי' סוף כל הבירורים האחרונים דנוגה דעשי' הוא אשר עלה במח' ורצון תחלה דהיינו בבחי' כתר דאצי' (וכן עד"ז עד רום המעלות במח' דא"ק שנק' רצון קדום שנעשה מבחי' מל' דא"ס כו') דהיינו שעלה ברצון המאציל להיות ד' עולמות אבי"ע בבחי' מקום וגם להיות בחי' נוגה ויתברר ויתהפך מחשוכא לנהורא כו', ובודאי בירור האחרון עלה ברצון המאציל תחלה שהרי האצי' אינו אלא בשביל הבריאה כמ"ש אפיקת⁴³ י' תקונין כו' לאחזאה לאתנהגא בהון עלמין בלבד כו' והבריאה בשביל היצירה והיצירה בשביל העשי' ונמצא סוף מעשה הוא עיקר הרצון, עד"מ הרוצה לבנות בנין שעיקר הרצון הוא בנין הבא בפ"מ ומה שמשכיל בשכלו ופועל במדותיו ובמחשבתו ודבורו כולם אינם אלא בשביל להוציא הדבר לידי פועל המעשה בלבד כו' וד"ל.

ובכל זה מובן יותר מה שאמרו דמ"ש ואספת דגנך כו' היינו כאשר ישראל עושין רצונו של מקום דהיינו בחי' הבירורים שהמל' מברר שזה עלה במחשבה ורצון הקדום שלפני האצי' כו' והיינו פי' עושין רצונו של מקום, ופי' עושין רצונו היינו מלמעלה מבחי' גלוי הרצון כמו שאמרו יהי רצון דר"ל מבעל הרצון יתחדש רצון אחר כך עושין רצונו שממשיכים ממקור כל הרצונות שנק' רעוא דכל רעוין, והוא ע"י התשובה מעומקא דלבא ונק' בכל מאדך בלי גבול למעלה מן הטעם שברצון (כי כל רצון נולד מטעם הכמוס של רצון אבל במקור רצון אין טעם כלל לרצון כו') שבזה מעוררים בחי' מאד ברצון העליון שאינו בא בבחי' גבול בחכמה וטעם (גם לא בטעם כמוס שנק' ח"ס דא"א כידוע) והיינו ענין בכל מאדך שבפ' ראשונה שלמעלה מבחי' אה"ר דונתתי מטר ארצכם כו' וד"ל.

והנה בזמן בהמ"ק הי' יחוד פב"פ בהיכל ק"ק דבריאה דהיינו יחוד זו"נ כמ"ש⁴⁴ בזהר בימי שלמה קיימא סיהרא באשלמותא פי' בכל קומת בנין הנוק' בע"ס אורות וכלים הי' מאיר אור א"ס שבז"א דאצי', לפי שבכל יחוד עליון יש בהם הארה מעצמות אור א"ס דהיינו מבחי' מל' דא"ס שמאיר בפנימיות הכתר הנק' רעוא דכל רעוין והוא הנק' עושים רצונו של מקום כנ"ל וא"כ הי' הארה זאת תמידית מצד יחוד העליון שלא נפסק לעולם, אבל בזמן הגלות דאתתא⁴⁵ אתתרכת מבעלה דהיינו ה"א