ריט

וזהו פי' רננו⁷² צדיקים בה'. ולכאורה יש לתמוה למה אמר לשון רננה דוקא הל"ל שמחו צדיקים בה'. אך הענין הוא כמ"ש⁷³ בזהר ההפרש בין רננה לחדוה ושמחה, דרננה ברמשא וחדותא בצפרא. לפי ששרש הרננה הוא מבחי' הגבורות דאו"ח ע"כ עיקרו ברמשא, אבל החדוה שרשו מבחי' החסדי' דאו"י ע"כ עיקרו בצפרא שהוא בחי' חסד דאברהם כידוע. וביאור הדברים ידוע שבחי' העלאת מ"נ מלמטה למעלה הוא בא בבחי' הגבורות שהוא כמו קול רחמנות ובכי' כמו מים תחתוני' בוכים כו' כנ"ל להיותו עומד למטה בהסתר וחושך מאד וכאשר יחפוץ לעלות ולחזות בזיו האור העליון הרי תשוקתו באה בבחי' רחמנות ושפלות גדולה כמו קול העני ונדכה או קול יתום ואלמנה דכתיב בהו והי'⁷⁴ כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני כו' וכיוצא. והוא הנק' רננה שהוא קול של מרירות, אבל החדוה שרשו בבחי' החסדי' היורדים מלמעלה למטה, והוא בחי' המשכת מ"ד היורד מגבוה לנמוך שהוא בקול שמחה, וע"כ הוא בצפרא כנ"ל. אך הנה כאשר כבר עלה התחתון ונתקרב לגבי העליון אזי מתערב החדוה עם המרירות יחד, כי בחי' הקירוב שנעשה אחר הריחוק נק' בכי' של שמחה ומרירות כולם יחד כי הבכי' באה מצד הריחוק שקדם והשמחה מצד הקירוב כו' וכמ"ש במ"א. וזהו רננו צדיקים בה', פי' צדיקים היינו בחי' צד"ע ובחי'⁷⁵ צד"ת שהן יוסף ובנימין, יוסף הוא בחי' צד"ע דהיינו בחי' יסוד ז"א שהוא בחי' התקשרות המשפיע במקבל ע"י המשכת מ"ד שהוא בחי' החדוה והעונג. ובחי' צד"ת הוא בחי' התקשרות המקבל במשפיע ע"י העלאת מ"נ בקול מרירות כנ"ל, והוא בחי' בנימין ב"ן אונ"י לשון אונן כו'. וכאשר יפגשו יחדיו העליון בירידה והתחתון בעלי' אז נאמר רננו צדיקים בה', כי בחי' שמחה של הקירוב והמרירות שמחמת הריחוק הקדום מתכללים יחד והוא עיקר ענין הרננה שממוזג מחדוה ומרירות יחד והוא קול רחמים שכלול מחו"ג, והיינו שאמר רננה ברמשא שהוא מדתו של יעקב כידוע וד"ל. (וזהו שאמר רננו בשני הצדיקים צד"ע וצד"ת כי שניהם מתכללים החדוה של הקירוב עם המרירות של הריחוק כמ"ש במ"א בפי' ויבכו⁷⁶ איש את רעהו כו' וד"ל).

ובכל הנ"ל יובן שרש ענין הפסוק ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ. למה אמר לשון להבא הלא גם עכשיו נאמר מלא כה"כ כו'. כי הנה תחלה י"ל שרש ענין טעות המרגלים שאמרו כי⁷⁷ חזק הוא ממנו כבי' אפי' בעה"ב אינו יכול להוציא כליו כו' כידוע. דהנה ידוע בענין בחי' יחו"ת דמל' דאצי' שמתלבשת בבי"ע הנק' בחי' ממכ"ע דהיינו כדמיון התלבשות הנפש בגוף שהגוף יחי' מחיי הנפש הרוחניות, ויש ערך וקירוב לחיות הגוף עם חיות הנפש עד שהנפש תתפעל גם היא ממאורעות הגוף, הגם שאין הארת חיות הנפש בגופה רק בחי' הארה בעלמא ממנה