קלח

מיני' כו', אלא הרמז הוא בחי' הוראת וסימן בלבד על השכל להראות אותו בנטי' גשמיות של היד ועין וכה"ג והגם שאנו רואי' שלפי אופן הנטיי' הרוחני' שבשכל כך יהי' הנטיי' הגשמיי' שביד ועין וכה"ג מ"מ אינם כמו חומר לצורה אלא שבנטייה שלהם מלובש בהעלם גדול בנטיי' השכל (וכמו אצבע הכותב השכל שבוודאי אינו חומר לקבל צורת השכל ואעפי"כ יכתוב האצבע בתנועה גשמי' רק כפי ציור אור השכל המושג במוחו וא"כ בהכרח לומר שיש בהעלם השגת השכל באצבע כו' וכך יובן בהוראות אצבע ורמז לכוין ולהורות ע"כ עצם מהות השכל כנ"ל שהוא מלובש ברמז זה בהעלם גדול כו'), והנה בזאת יתרון מעלת הרמז על הדיבור במה שכל עצמות השכל ומהותו כמו שהוא ממש נתפס ומתלבש ברמז שהרי עמקות השכל ומהותו שא"א להביאו כלל בדיבור יבינו ויעמוד עליו ע"י הרמז כנ"ל, והיינו מפני שהאותיות אינם רק כמו חומר לצורה ע"כ אינם מכילים רק לבחי' גילוי אור חיצוני' השכל בלבד וכנ"ל אבל הרמז להיות מלביש בבחי' לבוש להתפס בו השכל הרי יוכל כולו כמו שהוא בעצם להתפס כנ"ל, ונמצא מובן מכ"ז דהיא הנותנת דמשום שהדיבור הוא מגלה השכל בגילוי ע"כ אינו⁹⁸ מאיר שם רק בחי' החיצוניות אבל ברמז לפי שהוא הוראה וסימן חיצוני כמו בבחי' לבוש נפרד ע"כ נתפס בו כל הפנימי' והעצמיות⁹⁹ רק שהוא בהעלם ולא בגילוי ויש מעלה בזה מה שאין בזה כנ"ל וד"ל.

והנה יש עוד הפרש בין הרמז לדיבור מלבד הפרש הנ"ל בבחי' הגילוי וההעלם ובבחי' החיצוני' והפנימי' כו' והוא אשר אנו רואי' שהשכל בא באותיות הדיבור בחלקי חלקי' ולא כולו בבת א' שהרי כל אות מגביל רק חלק א' מן השכל וכל תיבה כוללת רק לפי מספר האותיות בלבד משא"כ ברמז שאין הכוונה הנרמזת מן הרמז באה בהתחלקות לחלקי' כלל אלא כל השכל נרמז בו בסקירה כללי' אשר יצטרך לפרט אותו בפרטי' בדיבור בכמה וכמה תיבות כידוע שזהו עיקר הרמז שכל שכל וחכ' שיצטרך לפרט בדיבור בכמה צירופי תיבות יובן כולו ברמז כולם כא' כי התפיסא שתופס השכל ברמז הוא תפיסא כללי' אבל התפיסא וההשגה שמשיג ותופס השכל ע"י הדבור הוא תפיסא והשגה פרטי' מתחלקת לחלקי' רבים בכל חלק יש מעט השגה ואמנם כללות השגה מכללות השכל יצטרך לעמוד עליו אחר כל תשלום הדיבור כשגמר כל הדברים אז יחברם יחד ומה שיעלה מכללות חיבור כל האותיות שבדיבור הוא השגה כללי' שבכללות כל השכל כא' (והוא המושג ברמז אך הנה יוכל להיות שגם אם יאריך בדיבור הרבה ולא יעמוד על אמיתת המכוון כמו ע"י הרמז לפי שגם שיתחבר כל פרטי האריכות שבדיבור עדיין לא יבוא לתמצית המכוון הכללי שמובן ע"י הרמז והמופת לזה אשר ישונה אופני צירופי הדיבור בשכל א' בכמה אופנים שונים עד אשר שזה משיג בהיפוך מזה אעפ"י שהשכל א' (כמו מחלוקת ב"ש וב"ה שזה אוסר וזה מתיר ששניהם שמעו שכל א' אלא שנשתנה לזה לאיסור ולזה להיתר) וגם יש ראי' מאשר לא קאי' אינש