קכ

תכלת כו' שהן הגוונין דמל' דאצי' בבריאה כמשל התגלות המדות באותיות הדיבור אבל בחי' מל' דאצי' שנק' רחל הוא ג"כ יפ"ת מרא"ה מצד בחי' עצם האורות, ורבקה נק' רק טוב"ת מרא"ה על שם עוצם רב טוב וחסד עליון שמאיר במוחין ומדות שבה וזהו טובת מראה מאד כו' והוא שרש בחי' הח"ן שהוא שורה בטוב המראה או ביופי התואר אבל לא ביופי המראה שביופי המרא"ה העיקר הוא בחי' התפארת וכמ"ש ותשא⁷⁰ חן וחסד הזן⁷¹ בחן ובחסד הרי עיקר החן הוא הטוב והחסד משא"כ היופי לא שייך בבחי' החסד והטוב כלל, ומ'ש שחורה אני ונאוה היינו מצד בחי' החן ששורה בטוב תואר דוקא, וכן כלה⁷² נא"ה וחסודה ר"ל ב' דברים נא"ה מצד היופי במראה ותואר וחסוד"ה בבחי' החן שחוט⁷³ של חסד משוך עלי' כמו באסתר דכתי' בה ותהי⁷⁴ נושאת ח"ן כו', אבל הנה בחי' החן שבתואר והיופי שבמראה כלולי' כא' ומתגלים בדמות וצלם כל דבר המצויר ג"כ כמו פני אדם הנראי' בציור ביופ"י או במראה (הנק' שפיגל בל"א) ומ"מ יותר ימצא חן לפניו אדם עצמו בפניו הנראה במראה או בציור, וכן יהי' היופי בפני אדם עצמו מפניו הנראי' בציור או במראה, לפי שפנים העצמי' הן מראי' בחי' עצמות האור והחיות יותר מציור דמותו להיותו תואר ומראה עצמית והוא ההפרש בין צלם ודמות כידוע ומבואר במ"א וד"ל. והנה הפי' הב' במרא"ה לשון הוראה כמו מראה באצבע ולכאורה שני הפירושים רחוקים זמ"ז דלשון הוראה אינו מענין דמות ומראה כלל, אבל באמת שניהם שרש וענין א' הוא, דהנה ענין ההוראה כמו כאשר מורה באצבע על איזה איש הרי ההוראה הזאת על מהותו ועצמותו של אותו האיש דהיינו על פנימי' נפשו וכוחותיו ולא על גופו ואברים החיצוני' בלבד, אך הנה מ"מ דבר המורה על עצמותו ומהותו הרי היא ע"י הוראת האצבע על גופו דהיינו על ציור תמונתו הגופנ"י כי הנה במה יוכר ויופרש בין ראובן לשמעון וכיוצא הרי אין ההוראת⁷⁵ זה ההפרש רק בציור התמונה של גוף ראובן שהוא נבדל ומשונה מציור ותמונה של גוף שמעון וכאשר מראה באצבע על ראובן עיקר הוראתו על ציור תמונתו שמורה על עצמותו ומהותו כו', וא"כ הרי מובן עכ"פ מכל זה שההוראה באצבע על ציור התמונה ענין א' עם ההוראה מה שהתמונה מורה כי התמונה מורה על העצמיו' ע"כ מורה באצבע עליו וע"כ ממילא מובן ג"כ שהתמונה נק' מראה מב' טעמים הא' לשון מראה ודמות שהוא ציור התמונה בלבד כפשוטו והב' לשון הוראה מפני שהתמונה והדמות מורה על בחי' העצמיות והמהות דוקא והוא ענין ב' הפירושים שבמראה לשון הוראה ולשון דמות ששניהם עולין בקנה א' ושרש א' להם וד"ל.

אך הנה לכאורה יפלא על עיקר הענין איך יתכן לומר שציור התמונה והדמות בלבד יורה על בחי' העצמות דוקא הלא כל עיקר ציור והתמונה של הגוף אינו אלא בעור גשמי שהוא נבדל לגמרי בערך מכחות הנפש גם מכחות אברים החיצוני' שבה ומכש"כ באברי' הפנימי' כו'. אמנם הענין יובן עפ"י הנ"ל בענין שרש מראה