ל

המאציל ב"ה שכאשר מצטרך להמשיך שיחננו בחב"ד אזי צריך לכוין בשם הוי"ה בנקוד פת"ח שהוא שליח השפע מן המאציל ב"ה אל בחי' אי"ן האמתי דכת"ר דאצי', שיתפתח מקורו להביע שפע אור החכמה בכלי החכמה בבחי' גילוי משא"כ הוי"ה בנקוד קמ"ץ שהוא מורה על סתימו' החכמה הנעלמה בכ"ע כמו הקמץ במבטא השפתיי' שנעשי' סתימה וקמיצה בשפתיי' מה שא"א בלא"ה להוציאו במבט"א. כך למעלה נקודת הקמ"ץ מורה על סתימו' הכ"ע שהוא טמיר ונעלם דכתיב ישת חשך סתרו וגו' אבל הפת"ח במבטא שנפתחי' השפתיים היפך הקמץ לכך למעלה מורה על פתיחו דיודי"ן שנפתח המקור דאי"ן דאצי' להביע שפע אור החכמה בבחי' גילוי דוקא כנ"ל וזהו כונת רז"ל מפני מה צועקים ואינן נענין שאינן יודעין לכוון בשם, שזהו דוקא בתפלה כנ"ל אבל בק"ש מצטרך להיות הרצוא מנקודת הלב אל מהותו ועצמותו ית' המרומם לבדו בבחי' אין ערוך אליו עד שאפי' החכמה דאצי' כעשי' גשמיות נחשבת קמי' במשקל ובפלס א' כדכתיב כולם בחכמה עשית¹⁵, עד שאין יתרון לחכמה דאצי' מן עשי' גשמיות ד' יסודו' ארמ"ע הפשוטי' דעשי' נגד מהותו ועצמותו ית' דכלא קמי' כלא חשיבי בשוה השוה ומשוה קטן וגדול דכחשיכה כאורה שוין כו' כנודע וזהו כמ"ש בספרי בכל קראינו אלי"ו ממש, ולא למדותיו אפי' לא אל האורו' פנימים שבתוך מדותיו כ"א אל מהותו ועצמותו ממש כנ"ל וד"ל[ednref_3_*].

וזהו ענין יחודא¹⁶ עלאה דק"ש שנרמז במלת אח"ד ענין היחוד דט"ס דז"א דאצי' בתכלית היחוד וההתכללות שזהו א"ח דלי"ת פי' ז"א נק' א"ח שהוא א"ח להדלי"ת הוא פרצוף לא"ה בחי' מחשבה עלאה ופרצוף רח"ל נרמז ביחודא תתאה דבשכמל"ו כו' ולהבין כ"ז באר הטיב צריך להבין ענין סדר ההשתלשלות עולמות דאבי"ע כו'.

<כד>

הנה מבשרי אחזה אלוה¹⁷, דכמו עד"מ בנפש האדם שהחכמה שבנפש השכלית מאין תימצא שלא כדרך ההשתלשלות כנודע אבל מחכמה ואילך נמשך הכל בסדר הדרגת ההשתלשלות דהיינו שהבינה נמשכת מהחכמה ומהבינה נמשכים ונולדים המדו' אהוי"ר ומהמדות נמשכים ונובעת המחשבה ומהמחשבה הדיבור משא"כ¹⁸ המעשה היא נפרדת ממש שנמשכה שלא כדרך ההשתלשלות כמ"ש במ"א