תרצא

אז תשמח

בס"ד, פ' ראה תרל"ט, הנחה

אז תשמח¹ בתולה במחול, וצ"ל מהו ענין המחול. הנה אנו אומרים בקידוש לבנה כשם שאני רוקד כנגדך כו', וצ"ל מהו שייכות ריקוד ללבנה, וגם מהו ענין הריקוד דכנגד. אך הענין דהנה אנו רואים בריקוד גשמי למשל שני בני אדם הרוקדים זה כנגד זה שתחלה הם רחוקים זמ"ז עד שבבואם באמצע הבית הם נעשים קרובים זה לזה ע"י ריקודם, והגם שאח"כ הם מתרחקים יותר כמו למשל בתחלה א' עומד לדופן מזרח והשני לדופן מערב והרי הם רחוקים וע"י ריקודם מתקרבים באמצע הבית, ואח"כ מתרחקים עד שאותו שהי' במזרח הולך למערב ואותו שבמערב הולך למזרח, וה"ה רחוקים מאד מ"מ הכוונה מהריחוק הוא בכדי שע"י ריקודם יתקרבו עוד. וזהו סוף מעשה שהוא הקירוב הוא במחשבה תחלה בעת הריחוק. ודרך כלל הריחוק נק' אחור באחור והקירוב נק' פנים בפנים. ועד"ז יובן בלבנה שבתחלת החדש אינו ניכר עדיין אורה כ"א עדים שהיו רואים את החדש הם היו רואים אבל לאחרים אינו ניכר האור כי הלבנה בעצמה הוא עצם חשוך וכל האור שלה הוא מה שמקבלת מהשמש, ובתחלת החדש שהוא תחלת קבלתה אינו ניכר האור וברבות הימים עד חצי החדש מתרבה ומתגדל אורה וה"ז קירוב, כי ריבוי האור הוא קירוב וה"ז פב"פ, ואחר חצי החדש היא מתמעטת, וה"ז ריחוק וה"ז אחור באחור. והריקוד הוא ענין הביטול כי בכדי שתקבל ההשפעה מהשמש היא נעשית נקודה תחת היסוד שהו"ע הביטול וזהו"ע הריקוד דלבנה.

ועד"ז יובן בנש"י כי הנה כתי' שמש ומגן הוי' אלקים ששם הוי' נק' שמש, והנה ארז"ל ישראל מונין ללבנה דכמו שהלבנה עיקר התקרבותה להשמש בכדי להיות פב"פ והוא ע"י הביטול, כמ"כ בנש"י כתי' פנים בפנים דיבר הוי' עמכם שעיקר הכוונה הוא בכדי להיות פב"פ עם הקב"ה והסימן לזה הוא דע"י שדיבר ה' עמכם עי"ז נעשה שם הוי' בנש"י ג"כ. וענין שם הוי' בנש"י, כי היו"ד הוא הביטול שלמעלה מהטעם ודעת, ה' ראשונה הוא ענין התבוננות לאורך ורוחב באלקות, וא"ו הוא תורה, ה' אחרונה דבור, ודרך כלל הוא תפלה. וזהו ענין פנים בפנים, כי פי'