תרעז

צדיקים, מ"מ עיקר צדיק קאי על מאן דנטיר ברית, משא"כ מים חיים הוא בחי' בעלי תשובה שבוקעים את עפר הארץ ובמקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד, וכמו שאי' בזהר זכאין אינון מארי תיובתא דמשכין לי' בחילא יתיר.

ובדרך כלל ההפרש בין צדיקים לבעלי תשובה זהו ההפרש בין אהבה דבכל נפשך לבין אהבה דבכל מאודך, צדיקים הם בחי' אהבה דבכל נפשך שהיא אהבה שע"פ טו"ד וכמ"ש לאהבה את הוי' כי הוא חייך, עד"מ אדם כשהוא חולה אזי רוצה באמת שיתפשט הבריאות בכל הגוף, וכן כשיתבונן שהוא המחי' העולמות מכש"כ שהוא אוהב אותו וזהו ע"פ טעם ודעת, אבל אהבה דבכל מאודך זה אהבה בלי גבול תשוקה ורצוא להוי' שמגיע לעצמו' אוא"ס ב"ה שלמעלה מבחי' חכ'. ולאהבה דבכל נפשך יכולים לבוא גם מלאכים ונשמות קודם התלבשותן בגוף ונה"ב כי האהבה היא ע"פ טעם ודעת, אבל אהבה דבכל מאודך אינה באה אלא מההיפך דוקא דהיינו מבחי' ההסתר שמסיר מעליו ההסתר אזי יוכל לבוא לבחי' דבכל מאודך כמו למשל מים כשהם הולכים אינן הולכים בחוזק כ"כ, אבל אם תעצר את הליכה ואח"כ תעזוב אותה אזי המים הולכים ביותר כח שזהו ענין תשובה, שפי' תשובה אינו על עונות דוקא כ"א שמסיר מעצמו ההעלם, כמו מי שהוא בעל עסק ועוסק במו"מ אזי כל היום אינו יכול להיות דבוק לאלקות, ואח"כ ששב להדבק לאלקות זהו ענין תשובה, ומזה נעשה אצלו תגבורת יותר וזהו אהבת בכל מאודך. ועד"ז יובן מה שארז"ל לעולם הוי זהיר בתפילת המנחה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה, וזהו מפני כי בשחר כשאדם קם משנתו שנעשה ברי' חדשה ולא ראה שום היפך אין שום חידוש שמתפלל, אבל מנחה שכל היום הוא טרוד בעסקיו שהוא בחי' הסתר ושב מהעסק ומתפלל, ע"ד תופל בכלי חרס שמדביק עצמו להוי', ה"ז בחי' תשובה, לכך גדולה מעלת תפילת מנחה.

ועוד יש הפרש בין אהבה דבכל נפשך לאהבה דבכל מאודך, שאהבה דבכל נפשך מאחר שהיא עפ"י טעם ודעת ואין אדם יכול לעמוד בהתבוננות תמיד לכן יכולה לפסוק אחר התפילה, אבל אהבה דבכל מאודך הוא כמ"ש אליך הוי' נפשי אשא וכמ"ש בידך אפקיד רוחי ר"ת באר, כמו באר שנובע תמיד כך אהבה זו דבכל מאודך מפני שהיא למעלה מטעם ודעת לכך יכולה להיות בתמידות. ובדרך כלל ההפרש שבין אהבה דבכל נפשך לבכל מאודך, האהבה דבכל נפשך הוא אהבה בכלי