תרנה

ועפ"ז יובן מ"ש בסי' האריז"ל שמזמור לתודה הוא חו"ב דיצי', דהנה חו"ב הו"ע אין ויש, בינה הוא יש כמ"ש להנחיל אוהבי יש וחכ' הוא אין כמ"ש והחכ' מאין תמצא. ולכאו' צ"ל מהיכא אנו יודעים שחכ' הוא אין מפסוק והחכמה מאין תמצא, דלמא הוא נמצא מאין אבל היא בעצמה היא יש. אך מתיבת תמצא אנו לומדים זאת, שאם הי' כתיב נברא היינו אומרים באמת שהוא יש אבל כיון שנא' תמצא משמע שהוא ע"ד מציאה כמו ראובן שמצא אבידה של שמעון שמוכרח לומר שהדבר שמצא ראובן הוא עצם הדבר שאבד שמעון שאל"כ הרי אין חייב להחזיר לו ובאמת הרי אינו שלו כמו"כ מ"ש והחכ' מאין תמצא החכ' היא עצמה אין שאל"כ הרי אין לומר תמצא. ונמצא שחו"ב הם אין ויש, וזהו כמו בד"ת, כמו שבד"ת היש אינו משיג את השפעת האין, כך היש דבינה אף שבינה הוא השגה מ"מ אינו משיג השפע שנמשך מאין דחכ', וכמו היש דד"ת תמיד בטל להשפעת האין כך היש דבינה תמיד בטל להאין דחכ', והאין דחכ' משפיע תמיד בהיש דבינה, וזהו"ע זיווג חיצוני' דחו"ב שזיווגייהו תדירא תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמא לצורך קיום וחיות העולמות, וזהו ד"ת. ויש בחכ' ד"ע שהוא עצם אור אבא שהאין דשם הוא כמו אין דכתר שהוא בעצם יש אמיתי אלא מרוב העלמו הוא נק' אין ומה שנמשך לבינה הוא רק הארה מעצם חכ', שבאין יש שני פי' א' שאינו מושג והב' הוא הארה, וכשאומרים אין שאינו מושג קאי על ד"ת שהיש אינו משיג האין דחכ', וכשאומרים שהוא הארה קאי על ד"ע שהאין שמשפיע בבינה אינו רק הארה מעצם אור אבא ושם כולא קמי' כלא חשיבי כיון שהאין המשפיע בבינה אינו רק הארה מכש"כ העולמות שנמשכו ממנו בודאי כלא חשיבי. וזיווג פנימי' זה זיווגייהו לפרקים.

והנה נס הו"ע התנשאות לנשא טבע למעלה מן הטבע, דהיינו שתוכלל בינה בחכ', ע"ד הבן בחכ' שהבינה תוכלל בחכ', וע"ד שילוב אד' בהוי', והיינו שטבע נכללת בלמעלה מן הטבע שהוא ש' הוי' ומשם נמשך הנס שהוא למעלה מן הטבע, כמ"ש ואמת הוי' לעולם, ובעולם יש שני פי' אחד לשון העלם והב' הוא ע"ד אלקים חיים ומלך עולם, ואמת קאי על חכ' ואפ"ל שקאי על ת"ת שת"ת נק' ג"כ אמת. וע"ז אמר ד' צריכין להודות שלבחי' זו דנס שהוא ד"ע לא יוכל להשיג בשכל אלא צריך להודות, ע"ד מודים חכמים לר"מ, שאעפ"י שהם אינם משיגים מ"מ הם מודים. כן ענין ד"ת יכול כל אדם להשיג, אבל ד"ע שאינו יכול להשיג רק ע"י הודאה יכולים להמשיך מבחי' שכולא קמי' כלא חשיב.