תרכח

והענין דהנה במעשה יש כחות פנימים יותר מבדיבור, וכמו דיבור האדם הוא מהבל הלב נמשך לדיבור והנה הוא רק הארה, וכמו"כ למעלה הנה אמרז"ל לא בעמל ויגיעה ברא הקב"ה את עולמו כ"א במאמר וברוח פיו, בעשרה מאמרות נבה"ע, וכתי' בהבראם בה' בראם אתא קלילא דלית בי' מששא, אבל במעשה יש כחות עצמיים, וכמו למטה באדם כשאומר איזה דבר הוא רק שאומר, בל"א ער זגט זיך, אבל [לעצמיות] אינו נוגע אבל כשעושה יש בזה כחות עצמיים, ולכן לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו הגם שדיבר אין זה כלום¹⁰, וכן מעשה רב הגם שפסק ההלכה מ"מ מעשה רב, דמה שפסק הלכה כא' היינו דאלו ואלו דברי אלקים חיים ומ"מ למעשה צריכים לעשות באופן אחר, וכמו ב"ש וב"ה הלכה כב"ה¹¹ בכ"מ ומ"מ לומדים גם דברי ב"ש וקודם לדברי ב"ה ומ"מ ההלכה היינו ההילוך בזה העולם וכמ"ש הליכות עולם לו והיינו עבודת הבירורים צ"ל כב"ה דוקא, והיינו דאלו ואלו דא"ח שהוא בחי' בינה, מ"מ הלכה שהוא י' דש' הוי' שהו"ע הלכה כמותו בכ"מ הוא כב"ה, וזהו"ע מעשה שיש בזה כחות עצמיים יותר, ולמעלה הו"ע הקב"ה מניח תפילין הוא המשכת מוחין לז"א הוא המשכה פנימיות. ואינו סותר למ"ש אף עשיתיו, ששם כוונה אחרת. דהנה אנו רואין כשאדם צריך לעשות איזה דבר תחילה הוא ברק המבריק וגם הוא עצמו אינו יודע עדיין וצריכים להתלבש בלבוש המח' עד שיבין את הדבר ואח"כ נעשה מדה ואח"כ בא לדיבור וקודם לדיבור צ"ל מח', דמח' הנ"ל היא גילוי העלם עצמי וגילוי עצמי ומח' זו הוא איך לדבר ואח"כ עושה אותה, והנה מח' הוא רק לעצמו ודיבור הוא לזולתו ג"כ, דדיבור הוא מחבר עצמיות עם זולת ומעשה הוא¹².

(ע"כ נרשם בגוכי"ק, וחסר סיום)