תקעו

וזהו ענין מזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ עבדו את ה' בשמחה²⁶, דהנה מזמור לתודה הוא חכ', ועבדו את ה' בשמחה הוא בינה, דשמחה שייך בבינה דוקא, דהנה כתי' וקראת לשבת עונג, הוא בחי' עונג שאינו בגדר שמחה²⁷, ושמחה הוא כשא' משיג איזה שכל אז הוא שמח (וזהו אין שמחה אלא ביין בינה, ע' בלקו"ת שה"ש²⁸ ד"ה ריח שמניך טובים שמן תורק שמך, וע' בד"ה שיר השירים הא'²⁹ בענין כי טובים דודיך מיין, ואפ"ל שהוא בחי' עונג וכמ"ש באו"ח עריבות ידידות נעימות מתיקות³⁰ עד שתגעל הנפש את הבשר ממש), וצ"ל עבודה בשמחה שכ"א יהי' שמח בחלקו שהרי הוא עובד ה' שלא יהי' במרירות ועצבות כ"א בשמחה וכמ"ש תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה שצ"ל עבודה בשמחה. וזהו ההפרש בכלל בין שבת ליו"ט, דשבת הוא מוחין דאבא ויו"ט הוא מוחין דאימא³¹ אז דוקא מועדים לשמחה. באו לפניו ברננה³² הוא השמחה שאחר המרירות, דהנה שמחה הו"ע תמיד של שחר שמחה בצפרא, ורננה הוא תמיד של בין ערביים דרננה ברמשא, דלילה הוא בירורים והי' מרוחק תחילה ואח"כ מקריבין אותו ע"ג המזבח הרי מקרבין אותו ומזה הוא השמחה.

דעו כי הוי' הוא האלקים³³ הוא דעת, דהנה חכ' הוא כשלומד איזה מס' ויודע אותה וכן כששומע הלכה מהרב ומבין ההלכה ה"ה נק' חכם הגם שהוא שכל שאינו שלו כ"א של זולתו מ"מ נק' חכם. ובינה מוסיף על החכ' דהיינו שאומרין לו איזה דבר והוא מבין מזה עוד דבר והיינו להבין דבר מתוך דבר, וזהו דכתי' הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים ואח"כ כתי' ואקח מכם ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים ואילו נבונים אפי' בימי משה לא אשתכח. ודעת הנה יש בו ג' פי'³⁴, רש"י פי' שיודע ליתן טעם על דבריו ונמוקו עמו פי' שממשיך מעומק השכל, ור' יונה פי' ע"ד במשנה לא במרכבה ביחיד אא"כ הי' חכם ומבין מדעתו, מפני שמרכבה הוא סוד