תעד

[היתר נדרים פורחין באויר] (ב) אמנם הנה כל ענין הנדרים

בס"ד. (ש"פ דברים, ט"ל).

[tochen_begin](ד-וא"ו)[tochen_end]

[zman_begin]דברים[zman_end]

ד) אמנם הנה כל ענין הנדרים¹ והפרישות הוא בד"כ רק בחי' שמאל דוחה שמדחה את הדבר ההיא לבלי להעלותו רק שא"א לו בדרך דחי' מפני כי אחור צרתני כמ"ש במ"א², לכן הוא משפיל א"ע ומגבי' את הדבר הנדור שהוא גבוה ממנו מצד שרשו, לכן א"א לו להעלותו והרי הוא פורש א"ע ממנו. וזהו ענין הפרישות שהוא מילי דחסידותא, שהוא בחי' הביטול דאצי', ולגבי בחי' ביטול זה הבירור הפשוט שהוא בחי' ביטול היש לאין מבלבל ומונע ומעכב נגד הביטול שבאצי', וע"ד שצם ר"ז מאה תעניתא³ כי היכא דלשכח תלמוד בבלי, מפני שלגבי לימוד הירושלמי בלבל לו ידיעת השגתו בתלמוד בבלי כו', ועד"ז יובן בענין בחי' ביטול היש לגבי בחי' ביטול אמיתי, ולכן כשמגיע לבחי' ביטול זה צ"ל בבחי' פרישות, אבל אם הי' יכול להעלותו הי' יותר טוב הרבה, ונמצא כי כל זה הוא רק בחי' שמאל דוחה שהוא בעבודה בחי' שמאלו תחת לראשי כו'.

אבל ענין מה שהחכם מתיר את הנדר⁴ הוא שמעלה את הדבר הנדור להיות בבחי' אתהפכא מחשוכא לנהורא שגם הדבר הנדור יתעלה ליכלל בבחי' הביטול ולקרבו שהחשך יהפך לאור כו'. ויובן זה מענין האכילה דשבת⁵, שבשבת הגם כי אוכל לתאוות נפשו מ"מ מאכילה דשבת שהיא מצוה אינו נמשך שום יניקה לחיצוני' כלל, שדוקא בששת ימי חול אם אוכל ח"ו לתאוות נפשו אז מוריד המאכל כנ"ל סי' א', אבל בשבת אפי' כשאוכל לתאוות נפשו ח"ו אינו נמשך שום יניקה לחיצונים כלל שהרי האכילה היא מצוה כו'. ולכאורה צ"ל מהו ענין שמובדל כ"כ האכילה דשבת מששת ימי החול. אך הענין הוא דששת ימי החול שרשם מששה מדות הוא בחי' ששת ימים עשה, ולא נאמר בששת כמ"ש במ"א⁶, ושורש ששת ימים אלו הוא מבחי' בינה אם הבנים כו' אשר בינה מינה דינין מתערין, והיינו בסופה שהוא בחי' כעס על ההיפוך כשעמי לא התבונן ח"ו, וע"ז נאמר אש לפניו תלך ותלהט סביב צריו. והוא שנאמר וחרה אף בפ' שני' דק"ש שלכאורה יפלא איך שייך ל' וחרה בבחי' הביטול דק"ש, אך זהו כענין משארז"ל מזיעתן של חיוה"ק נהר דינור יוצא על ראש רשעים