תסא

שההתבוננות היא בבחי' מל' שנק' אחרי הוי' כמו יהללו את שם הוי' היינו בחי' שם והארה מבחי' שם הוי', וכן ישתבח שמך לעד, וכולם מקדישים ומעריצים וממליכים את שם, שהוא בחי' אריכות ההתבוננות איך ששרש התהוות כל העולמות עליונים ותחתונים הוא רק מבחי' זיו והארה בעלמא שאינו נוגע כלל לבחי' עצמותו ית', ועי"ז נעשה להיות ואהבת את הוי' אלקיך כו' דהיינו להיות בבחי' אהבה ותשוקה לעצמותו ית', כמ"ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ כנ"ל, כ"א כלה שארי ולבבי, בבחי' צמאון כמ"ש צמאה לך נפשי, שענין הצמאון הוא תשוקה נפלאה מאד, שלכן נאמר לשון צמאון, ולא אמר לשון רעב, לפי שענין בחי' הצמאון היא תשוקה יותר נפלאה, כמו מי שהוא צמא למים הוא תשוקה היותר גדולה מכמו הרעב ללחם, ולכן אמר צמאה לך נפשי שע"י ההתבוננות בתפילה בבחי' אני ה' לא שניתי, ולכן מי לי בשמים כו' עי"ז בא להיות בבחי' צמאון ותשוקה לאור א"ס עצמו"ה שלא יהי' לו שום רצון אחר כלל, כמו הצמא למים שמפני שהתשוקה למים היא גדולה אצלו כ"כ עד שכל רצונותיו בטלים לגבי צמאונו למים כו'. וכל זה הוא ע"י ההתבוננות בבחי' אחרי הוי', היינו שכל השתלשלות העולמות הוא מבחי' אחורים וחיצוני' שהוא הארה בעלמא לבד בחי' מלכותך מלכות כל עולמים, ולכן נק' התפילה בשם אחור כו'.

אך הנה א"א להגיע לבחי' פנים שהוא בחי' תורה, כ"א ע"י בחי' אחור שהוא בחי' תפלה, וז"ע שאמר בהמגילה שהיא כתובה פנים ואחור שכולא חד, להיות כי א"א לבוא לבחי' פנים כ"א ע"י בחי' אחור. והענין הוא דבסש"ב מפרש פסוק כמים הפנים לפנים⁶ מלמעלמ"ט, והיינו שהתורה נק' מים, והנה נודע שפעולת המים לרוות הצמאון, אמנם כ"ז הוא כשהוא צמא למים אז המים ערבים עליו, משא"כ כשאינו צמא למים אינם מרוים אותו כלל, ולכן השותה מים לצמאו מברך שהכל נהי' בדברו משא"כ לאנסו כו', וזהו שאה"כ כמים קרים על נפש עיפה, שלנפש עיפה שהוא צמא למים מאד אז המים קרים מרוים צמאונו כו'. ועד"ז יובן בנמשל דהנה נת' לעיל שע"י התורה נמשך הארת פנים בבחי' כמראה אדם שלמעלה שז"ע חכ' אדם תאיר פניו, וגם נק' הליכות עולם שיורד ונמשך בחי' ההארת פנים גם למטה באדם הלומד עד שיצהבו פני הלומד ועוסק בתורה כו', אמנם כ"ז הוא כשיש לו תשוקה וצמאון, והיינו כשהוא בבחי' צמאון לאלקות אז מי התורה מרווין צמאונו כמ"ש הוי כל צמא לכו למים, אבל כשאין אצלו בחי' הצמאון כלל אז אין המים דמי התורה מרווים אותו כלל, והצמאון הלזה ז"ע התפילה דוקא שע"י ההתבוננות בתפילה בבחי' אחרי הוי' עי"ז בא בבחי' התשוקה וצמאון עד שעמך לא חפצתי כ"א כלה שארי ולבבי באוא"ס עצמו"ה, ואז מי התורה מרווים צמאונו. וזהו שנאמר בפ' ראשונה דק"ש והיו הדברים האלה וארז"ל בד"ת הכתוב מדבר, והיינו לאחר ההתבוננות בפסוק ראשון דק"ש עד שבא לואהבת בכל לבבך כו' מאדך, והאיך היא הדרך לדבקה בו באוא"ס