שעט

שמחה להיותו למעלה מבחי' שמחה עדיין), אבל בבינה שהוא בחי' השגה כי עד"מ השכל כשמשיגים אותו אז דוקא מקבל תענוג ממנו (ושמח בו בבחי' התפעלות מורגשת בבחי' התלהבות וגילוי אור כו', וענין) העבודה צ"ל בשמחה דוקא וכמ"ש תחת אשר לא עבדת²⁴ בשמחה שמשמע שצ"ל עבודה בשמחה דוקא ועבודה בלא שמחה כו', שכאו"א לפי ערך השגתו צ"ל העבודה בשמחה דוקא. וזהו ההפרש שבין יו"ט לשבת הגם כי שבת הוא בחי' מוחין דאבא ויו"ט הוא בחי' מוחין דאימא²⁵, עכ"ז מצות השמחה הוא ביו"ט דוקא וכמ"ש ושמחת בחגך לפי שאז הם מועדים לשמחה כו'.

באו לפניו ברננה הוא ג"כ בחי' שמחה, רק שהיא בחי' שמחה שבאה מחמת מרירות²⁶ וכמו א' שהי' בבחי' מרירות ובא לו אח"כ בחי' שמחה, וכמו הניגון שכלול ממרירות ושמחה כו'. וההפרש שבין שמחה לרננה זהו כמו ההפרש בין תמיד של שחר ובין תמיד של בין הערביים²⁷, שרננה הוא כמו תמיד של בין הערביים בחי' מ"ן בירורים דלמטה, ומזה בא השמחה הרי זהו בחי' רננה דהיינו כמשל הנ"ל.

דעו כי הוי' הוא האלקים²⁸, הנה מזמור לתודה הוא בחי' חכ', ועבדו את ה' בשמחה הוא בחי' בינה, דעו כי ה' כו' הוא בחי' דעת. והענין הוא דהנה מי שלמד מס' אחת או שקיבל מרבו איזה דבר נק' חכם, הגם שהשכל אינו שלו עכ"ז כשקיבלו נק' חכם. ובינה הוא להבין דבר מתוך דבר, שאומרים דבר א' ומבין ממנו עוד דבר א' שהיא חכ' יתירה, והראי' שנבונים בימי משה לא אשתכח כמ"ש הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים, ואח"כ כתי' ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים, ואלו נבונים לא אשתכח כו'. ודעת יש בו ג' פירושים²⁹, רש"י פי' שדעת הוא שיכול להביא טעם וראי' לדבריו, שהוא בחי' עומק החכמה שיכול להביא ראי' לדבריו שטעמו ונימוקו עמו. וה"ר יונה פי' שדעת הוא ע"ד שארז"ל ולא במרכבה ביחיד אא"כ הי' חכם ומבין מדעתו שדי לו ברמיזה, לפי שענין מרכבה הוא סוד נפלא לכן אין דורשים אא"כ הי' חכם ומבין מדעתו ברמיזה. ובמד"ר ויקרא פ"א פי' ענין הדעת על הנהגת המדות שארז"ל כל ת"ח שאין בו דיעה נבילה טובה הימנו³⁰, ולכן על משה