תקצד

דוקא נוגע הפגם ממעשה התחתונים, כמ"ש שחת לא לו בניו מומם, מום בגימט' אלקים ששם מגיע הפגם, אבל בשם הוי' אין נוגע כ"כ, ואח"כ ע"י ריח הניחוח כתיב ויאמר ה' אל לבו, והענין כי הנה הלב פליג לכל שייפין כמו המאכל אשר יאכל האדם הולך לקיבה שנעשה מזה דם ומשם נשלח המובחר ללב והמובחר שבלב עולה למוח ואח"כ נמשך חיות מהמוח ללב, וכ"ז דוקא כשבתחלה מתעלה מהלב למוח נמשך אח"כ מהמוח ללב אבל אם לא יתעלה מהלב למוח לא יומשך מהמוח. ובעבודה הוא שצ"ל מוח שליט על הלב ועי"ז נעשה למעלה ג"כ יחוד מוח ולב שהו"ע יחוד הוי' סוכ"ע ושם אלקים ממכ"ע. וזהו שע"י וירח את ריח שהו"ע ההעלאות מ"ן שלמטה עי"ז נמשך מלמעלה גילוי שם הוי' בשם אלקים, כי באמת אעפ"י דשם אלקים הוא גימט' הטבע מ"מ הרי טבע ג"כ אינו נפרד שהרי יש ב' בחי' נסים, דנסים היוצאים מדרכי הטבע נמשך משם ה', ונסים המלובשים בדרכי הטבע הוא משם אלקים, ועיקר הכוונה הוא שם אלקים דוקא כמ"ש נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים כמ"ש שוקיו עמודי שש שנשתוקק הקב"ה לבראות את העולם, ומפני מה נתאווה ונשתוקק אין אנו יודעים, אבל זה אנו יודעים שנתאווה שיהי' דירה בתחתונים וא"א להיות תחתונים בלתי שם אלקים שהוא טבע וממנו עצמו נעשה הצחוק וכמ"ש צחוק עשה לי אלקים היינו ע"י ביטול היש לאין שזה"ע הדירה בתחתונים והוא כמארז"ל אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה פעמים ואחד שע"י שמשבר טבעו ורגילותו ולומד פ"א יותר ממה שרגיל עי"ז נעשה שמו אחד. וזהו מ"ש ויאמר ה' אל לבו שנעשה בחי' מוח שליט על הלב למעלה שהרי מזה למדו רז"ל שצדיקים לבן ברשותן.

וזהו כוונת המד"ר שע"י מילה נעשה ריח כי יש ב' בחי' מילה, מילה בגשמי' ומילה רוחני' והוא כמ"ש ומלתם את ערלת לבבכם, והוא ההיפוך מכת האומרים טומטום כו' אלא כמ"ש כי הוי' הוא האלקים, וזהו"ע זריחת השמש גילוי שם הוי' כמ"ש שמש ומגן כו'. וזהו שא' והי' ריחו עולה