תקפא

מבקשים שיהי' שינוי רצון כו' למעלה מבחי' הרצון הנמשך בהתורה דמחכ' נפקת כי רצה"ע יש בו ב' בחי', רצון פרטי ובעל הרצון, וענין התפלה הוא להמשיך מבחי' בעל הרצון ועי"ז נעשה שינוי הצירופים.

והנה כדי שנוכל להתפלל שמו"ע בבקשות אלו צריך בתחלה לסמוך גאולה לתפלה שהוא בחי' מס"נ שבק"ש שמע ישראל כו', שמע לשון התבוננות איך שהוי' אלקינו ה' אחד בחי' אחדות פשוט כו' וכל העולמות הם רק בדיבור א' כו' וכלא ממש חשיבי לגבי עצמותו ומהותו, ובהעמקת ההתבוננות באריכות אזי נכספה וגם כלתה נפשו להיות נכלל בעצמותו ית' מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, פי' ועמך אפי' כל האורות עליונים לא חפצתי, רק ליכלל בעצמותו ומהותו ית' בחי' אחדות פשוט, והיינו ע"י והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך שהוא ע"י התקשרות מחשבתו ודיבורו בתורה להיות דבר ה' דבר כו', כמ"ש ואשים דברי בפיך ופי' הרמ"ז דה"ל כאלו כתי' ודבריו לשון רבים שמתייחד דיבורו של מקום עם דיבור האדם, וכמארז"ל אלו ואלו דברי אלקים חיים א"ס חיי החיים, והנה מסירת נפש שבק"ש מבואר בכ"מ שהוא למעלה מבחי' התורה, כי נפש הוא מלשון רצון כמ"ש אין נפשי אל כו' ופרש"י אין רצוני, והמס"נ הוא שלא יהי' לו שום רצון כ"א ליכלל בעצמותו ומהותו ית', ועי"ז נוכל אח"כ להתפלל שמו"ע שיהי' שינוי הרצון למעלה מבחי' התורה.

אך צ"ל הלא מחשבותינו ודיבורינו שבתפלה הוא גשמי ואיך יכול לעורר למעלה לבחי' רצון כ"ע. אך הענין דהנה מהות האותיות אינם בחי' שכל רק הם למעלה מן השכל שא"א להשיג בשכל מהות האותיות אלא שמוצאן ע"י כלי המבטא כמו בומ"ף מהשפתים רק עיקרם נלקחים מבחי' שלמעלה מהשכל והן נעשות בחי' לבוש להשכל להשכיל כל דבר בכל לשון מע' לשון, והמשל בזה מכח ההולדה שבמוח שנתהווה באדם אחרי היותו בן י"ג או ט', ואף שכבר הי' לו מוחין בשלימות מ"מ כח ההולדה לא נגמר עד היותו בן י"ג או ט' וגמר כח זה תלוי במאכל אשר יאכל וכנודע ממה שאין מאכילים את הכה"ג בעיוכ"פ דברים שמרבים הזרע, והנה במאכלים ההם עצמן אין בהם כח ההולדה רק כשבאים להמוח והמוח מתחזק על ידם אזי נתהווה ונגמר כח ההולדה, כך