תקטז

פי' שבכדי שיתגלה לבני האדם הם הנשמות בחי' גילוי פנימיות המל' הי' צריך להיות לזה בחי' גבורותיו, פי' שזהו ג"כ ע"י צמצומים, אך לא בחי' הצמצומי' כנ"ל להיות התחלקות האותיות דע"מ כ"א נק' גבורותיו פי' גבורות שלו שהם יותר נעלים כו' והיינו דכתי' לך ה' הגדולה והגבורה וארז"ל הגדולה זו מע"ב, והגבורה זה יצ"מ והיינו בחי' גבורה שנא' טוב א"א מגיבור, וממשיכים בחי' זו ע"י איזהו גבור הכובש את יצרו שע"י שכובש את יצרו עי"ז [נמשך] מבחי' גבורותיו שהם ג"כ גבורות וצמצומים אמנם גבורות אלו הוא בכדי שיוכל להיות הגילוי והם הם תגבורת החסדים, וע"ד שמצינו ששמשון נק' שמשון הגבור שזהו גבורות והם תגבורת החיות ויתרון החיות על כל בני האדם שבחי' גבורה זו נמשך מבחי' גבורה דא"א ולכן הי' שמשון נזיר וכנודע שהנזיר ממשיך מא"א.

ח) ואמנם הנה עיקר ההמשכה זהו ע"י תקעו בחדש שופר בחי' מעשה (והגם כי נת' בדרז"ל כי תקיעת שופר חכמה היא ואינה מלאכה מ"מ נגד בחי' הדבור נחשבת לבחי' מעשה) כי הדין והמשפט דר"ה זהו על הדבור כנ"ל ונודע כי אין חבוש מתיר א"ע לכן צ"ל ע"י בחי' מעשה דוקא. וגם כי עשייה לעילא ולכן מבטלין ת"ת לצורך מצוה שא"א להתקיים ע"י אחרים, והיינו כי אורייתא מחכ' נפקת, אבל שורש המצות הנה תרי"ג מצות דאורייתא וז' דרבנן הם תר"ך עמודי אור בחי' כתר. ועוי"ל כי בשבת כתי' כי בו שבת כו' ומקשים מפני מה עיקר איסור מלאכה בשבת הוא בעשיית מלאכה ולא מדבור חול (כי זה שאמרו שלא יהי' דבורך של שבת כדבורך של חול זהו רק מדרבנן ואסמכוהו אקרא) הלא הוא ית' שבת מבחי' הדבור אשר בדבר ה' שמים נעשו ובשבת שבת מהדבור דע"מ והי' צ"ל עיקר השביתה בשבת מהדבור, והתירוץ ע"ז הוא מפני שדבורו של הקב"ה חשיב מעשה ולכן צ"ל עיקר השביתה ממעשה כי מדבור האדם לא יתהווה מעצם הדבור מאומה. ולפ"ז מובן ג"כ שבכדי להמשיך בחי' דבורו ית' זהו ג"כ רק ע"י מעשה דוקא ולא ע"י הדבור, ולכן צ"ל תקיעת שופר בחי' מעשה דוקא.