תקט

א"כ מהו פעולת התהוות זו ולאיזהו צורך, וגם אם מזה לא הי' יכול להיות ההתהוות למה נק' א"ק בשם אדם דבריאה שהוא בחי' בריאה שבכלליות העולמות כו'.

ויובן בהקדם שם א"ק שהוא מורכב משני דברים הפכים ונגדים ששם אדם נופל על הנברא ומחודש וכמ"ש ויברא אלקי' את האדם בצלמו כו' שנא' ל' בריאה באדם, וכן כתי' אשר ברא אלקי' אדם (דברים ד' ל"ב), וכתי' אנכי עשיתי ארץ ואדם עלי' בראתי, ושם קדמון הוא הוראה שאיננו נברא ומחודש כ"א קדמון, ולכאו' יפלא למה הרכיבו ב' ענינים שונים יחד להקראות אדם שזה יתכן על המחודש, וקדמון שזהו על בלתי מחודש. אך הענין יובן בהקדם מעלת האדם שנתייחד לו בחי' ומדריגה בפ"ע בד' בחי' דצח"מ שהוא מעלת היותו מדבר שלא ימצא זה בבע"ח, ולכאו' הלא עיקר מעלת האדם הוא במה שהוא בר שכל ומשיג ולמה ע"ש חכמתו לא נבדל לו להיות נק' עש"ז בבחי' ומדריגה בפ"ע כ"א על מעלת הדבור הנמצא בו ע"ש זה דוקא הובדל לו להיות נק' בבחי' ומדריגה בפ"ע, ולכאו' הלא מעלת החכמה יש לה יתרון על הדבור שאינו רק אותיות לבד, אך הענין הוא דהנה חכ' יש אצל בע"ח ג"כ רק שהוא במיעוט כמו שתשמור הבהמה א"ע מנזק כמו שלא תפול באחת הפחתים וכדומה או שתמשוך אחר אכילה ושתי', ומצינו בשועל שנק' פקח שבחיות ששם זה מורה על ריבוי חכמתו נגד שארי הבע"ח שמזה עצמו מובן שיש חכ' גם בבע"ח, ובאמת גם בצומח ודומם ימצא בחי' החכ' אך אינה השכלה כ"א ז"ע השמן שאנו מוצאים בכל דבר כי כולם בחכ' עשית ולכן יש חכמה בכל מה שנברא בשי"ב, אכן מעלת האדם הוא היותו מדבר שזה לא יש בכל שארי הנבראי' שנבראו בשי"ב זולת באדם, ועש"ז הוא נק' מדבר ע"ש הדבור ולהיותו חלוק בזה מכל הנבראי' לכן חלקו זה במין בפ"ע.

והנה אנו רואי' שפעולת הדבור הוא לגלות העלם הצפון אצלו כמו אם יצטרך לגלות לזולתו איזהו מדה שבלב אם אהבה או כעס הנה הוא מגלהו ע"י הדבור, ונמצא כי פעולת הדבור שמגלה לזולתו ענין הכמוס אצלו ובלתי הדבור א"א לגלות לזולתו כלל, כי גם אם יחשוב כל היום כולו לא יבין