תקו

הגם שתוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר מ"מ הנה זהו שמתגלה עוד מה שהי' נעלם תחלה ולכן אינו שייך לומר שיתבטלו עי"ז כו'.

וזהו מה שנק' אצי' אלקות ועכ"ז שייך לקרוא אצי' בשם עולם והיינו לפי שפי' אצי' הוא ל' ירידה והמשכה וכמו ויאצל מן הרוח שנא' במשה שהיא הפרשת הארה מבחי' משה שיומשך על ע' איש הזקנים שהם היו למטה במדריגה מבחי' משה (ולכן היו יכולים להשפיל א"ע בבחי' בשר כמ"ש מזה במ"א) והיינו מה שיומשך הארת משה למטה במדריגה זהו הנק' אצי' בלה"ק שנאצלה הארה מבחי' משה על הזקנים, ועד"ז יובן ענין האצי' שהוא הפרשת הארת אוא"ס להאיר בבחי' הגילוי מבחי' ההעלם שהי' תחלה (היינו בחי' העלם האור להתכלל במאור שז"ע הצמצום כו') ולכן נק' אצי' בשם אלקות בל"א געטליך היינו בחי' הארת אוא"ס ע"י בחי' הצמצום אבל גם אחר הצמצום ה"ה בחי' אלקות ולא בריאה יש מאין כמו ג' עולמות בי"ע, שהם נבראי' נפרדי' כו', ומ"מ נק' בשם עולם שגם אצי' הוא מל' העלם כו' וכמ"ש במ"א מזה בענין העולמות שנק' עולמות הא"ס כו', ואכמל"ב.

ג) והנה התהוות הבריאה דבי"ע הוא מבחי' הדבור כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו, וכל העשרה מאמרות נק' בשם דבור (רק שזהו דבור המל' הנק' בשם אמירה כמ"ש ביאור ד"ז במ"א). והענין הוא דהנה ענין הדבור נראה ונגלה כמו שהוא דבר נפרד ויוצא לחוץ, ואינו כמו המחשבה שמתאחד יותר עם בחי' האדם החושב המחשבה, משא"כ כשהוא מדבר הרי נראה ונגלה האותיות כמו שהם נפרדים מהאדם, ומה גם כי פעולת הדבור הוא בכדי שישמע זולתו ויבין הדבר, כמו האדם המדבר שפעולת הדבור הוא בכדי לגלות לזולתו שלעצמו א"צ לבחי' הדבור כלל, ומאחר שפעולתו הוא בכדי שיבין זולתו בהכרח לומר שזהו מה שהוא בכח נפשו שיופרד מבחי' עצמותו להתגלות לזולתו, משא"כ המח' היא מגלה לעצמו ע"ד מה שהדבור מגלה לזולתו כמ"ש מזה במ"א בסוף מאמר והר סיני בד"ה רכב אלקי' כו' והרי