תצא

אך בדרך כלל עוה"ב קאי על ג"ע דעכשיו מה שנשמות יושבין ונהנין מזיו השכינה כו'. וזהו ג"כ מ"ש ואין זולתך מלכנו לחיי העוה"ב קאי על ג"ע כו'.

ולהבין זה צ"ל מקודם החילוק שבין ג"ע לכללות העולם, דהנה עולם הוא ל' העלם שמעלים ומסתיר על גילוי אלקותו ית' הגם שהוא מחי' את כולם וכמ"ש ואתה מחי' את כולם והכל משיגים שהוא ית' מחי' אותם מ"מ אינו מושג מהותו ית' בעולמות איך הוא מחי' אותם, ועד"מ הנשמה שמחי' את הגוף אעפ"י שהכל משיגים שהנשמה מחי' את הגוף ובלתי הנשמה אין לגוף חיות כלל מ"מ אינו מושג מהות הנשמה איך ומה היא אלא מציאותה לבד, שמשיגים שיש מציאות נשמה שמחי' את הגוף אבל אין משיגין מהות הנשמה כמו שהיא, וכך למעלה אעפ"י שמשיגין אלקות מ"מ אין זה רק השגת המציאות לבד אבל לא השגת המהות, ולאו דוקא עולמות התחתונים אלא אפי' בעולמות עליונים הוא ג"כ בבחי' העלם, הגם ששרפים אומרים קדוש היינו שמשיגים איך שהוא קדוש ומובדל מ"מ זהו השגה בדרך שלילה שמשיגים שהוא קדוש ומובדל אבל אינם משיגין מהות אוא"ס כמו שהוא באצי', ולכך המלאכי' אומרים אי' מקום כבודו שאינם משיגים בחי' כבוד עילאה שהוא בחי' ל"ב נ"ח, וזהו מ"ש במדרש ע"פ כי לא יראני האדם וחי שאפי' חיות הקדש שנושאים את הכסא אעפ"כ אין משיגים מהות כסה"כ כו'. וזהו בעולמות שעולם הוא לשון העלם. אבל בג"ע נשמות יושבין ונהנין מזיו השכינה כו' דהיינו השגת המהות ממש ואע"פ שהוא רק בבחי' זיו מ"מ הוא השגת המהות כו', וזהו ענין עוה"ב כו'.

וזהו מ"ש ואין זולתך מלכנו לחיי העוה"ב, דהנה בעדן כתי' עין לא ראתה אלקי' זולתך יעשה למחכה לו, והנה בפי' למחכה יש שני פי' א' לשון תקוה שמקוה ומאמין וכמו אם יתמהמה חכה לו ועי"ז יזכו לבחי' עדן עין לא ראתה כו', והב' לשון חיך שהוא בחי' דיוק וכמ"ש בזהר למאן דדייקי במילי