תטו

הביטול, וזהו מ"ש בספרים שיש קליפה המפריד בין קדושה לסט"א, והיינו לפי שבשרש הוא רק בחי' קליפה דקה מאד שהוא רק בחי' ראו מ"ה, אך אח"כ נסתעף מזה להיות שרש ומקור לרע גמור, ובזה יובן מה שפעם ארז"ל שטן ופנינה לש"ש נתכוונו, ופעם אמרו נתן עיניו בבית ראשון והחריבו נתן עיניו בבית שני, והיינו לפי שבשרש אינו בחי' רע כלל, רק שהוא מקור לרע שיכול להיות נסתעף מזה בחי' רע, וזהו לש"ש נתכוין, אך כמו שהוא למטה הוא בחי' רע גמור כו'. וזהו מה הי' לנו דהיינו בחי' מ"ה דלעו"ז בחי' ראומה.

והנה עי"ז שמ"ה הי' לנו עי"ז נמשך בחי' גלות עת אשר שלט האדם באדם. והענין הוא דהנה כתי' שופך דם האדם כו', ולהבין פי' שופך דם האדם באדם, והענין הוא דהנה אנו רואים שבאברי הגוף הוא הילוך הדם, כי הדם הוא הנפש, והנה כשנעשה קלקול באבר ונעשה נקב עי"ז יוצא הדם לחוץ, וכך למעלה הנה רמ"ח פקודין הם רמ"ח אברים דמלכא, שכמו שהאברים הם כלים לגילוי חיות הנפש כמו"כ המצות הם בחי' כלים לגילוי השראת אוא"ס, והאור נמשך ומתלבש בכלים והכלי מגביל את האור, והנה כשפוגם באיזו מצוה שנעשה פגם ונקב למעלה ונעשה קלקול בכלי עי"ז יוצא האור לחוץ, ונמשך בלעו"ז וכ"ש ע"י מל"ת ששס"ה ל"ת הוא כנגד שס"ה גידין שעיקר הדם מלובש בהם, ולכן אם פגם בל"ת עי"ז יוצא הדם שהוא בחי' האור לחוץ, וזהו ונוקב שם הוי' שנעשה נקב ונמשך תוס' יניקה לחיצונים, וזהו מ"ש שופך דם האדם באדם דהיינו שנשפך דם האדם ונשפך בלעו"ז אדם בליעל (כי אמלאה החריבה כתי'), וזהו ענין משארז"ל טיטוס גידר את הפרוכת ויצא ממנו דם, והיינו שהראו לו שזה מה שיש ביכולתו לחרוב את בהמ"ק אין זה מכחו, רק שזה מחמת שיצא דם דהיינו ע"י שפגמו ישראל בכלים דאצי' ע"י רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת ועי"ז יצא האור לחיצונים ונמשך לו תוס' יניקה, ועי"ז יש בכחו לחרוב את בהמ"ק כו', וזהו שופך דם האדם באדם וכנ"ל, ועי"ז נעשה עת אשר שלט האדם באדם, שנמשך בחי' גלות כו', ושרש של יניקת החיצוני' הוא מבחי' מ"ה שיש בלעו"ז ופלגשו ושמה ראומה כו', וזהו מה הי' לנו, שעי"ז הוא נעשה הגלות כו'.