שנז

אנו רואים שאינו כך שאינו צריך לימלך איך לדבר רק שצריך שיחשוב מה לדבר, ואם האותיות היו מתהוים בה' מוצאות בודאי הי' צריך להתיישב איך לדבר, על כן צריך לומר שהאותיות הם קבועים בעצם הנפש ממש, והאותיות גופא הם מניעים את הה' מוצאות ע"כ מיד שרוצה לדבר מיד הוא מדבר ואינו צריך לימלך מקודם, וכמ"ש ויהי האדם לנפש חי' ותרגומו לרוח ממללא, ולכך נק' הנפש נפש המדברת ע"ש האותיות הקבועי' בה. וע"כ החרש אינו יכול לדבר אף שיש לו הה' מוצאות כמו בכל אדם, וא"כ מפני מה אינו יכול לדבר אלא ודאי שיש חסרון בעצם הנפש שלו ע"כ אין לו גילוי אותיות שבעצם הנפש, וע"כ הוא פטור מכל המצות לפי שיש חסרון בעצם הנפש שלו שנמצא אין לו דעת, וה"ה כשוטה וקטן.

[לסעי' ג' בענין האותיות הקבועים בעצם הנפש כמ"ש באגה"ק סי' ה' ד"ה ויעש. אמנם לענין מה שנת' בההפרש שבכינור צריך לחשוב איך להכות בנימין שבכינור אבל בדיבור אין צריך לחשוב כי אם מה לדבר לבד, אבל לא איך לנענע את המוצאות, ונמצא לפ"ז צ"ל שהאותיות קבועים כו' והם מניעים את המוצאות. וצ"ע לכאורה הרי הרגיל לנגן בכנור מחמת רוב הרגלו אין צריך כלל לחשוב איך להכות או לדחוק באצבע יד שמאלו על הנימא, כי אם כפי רצונו תיכף ידחוק האצבע, וכן ידו הימנית יכה תיכף ומיד בכינור כפי רצונו ע"י אמצעות הרצון ששורה בכל האיברים (שנת' מזה בת"א בד"ה מי שם פה ובכ"ד) ולמה לא נאמר כן גם באותיות הדבור שע"י אמצעות הרצון שיש בהמוצאות לכן תיכף כשעולה ברצונו מנענע המוצאות ומוציאים האותיות, ולמה נאמר שהאותיות הם מנענעים את המוצאות. אך הענין הוא דכד דייקת שפיר הנה הוא הוא שהאותיות שבעצמיות הנפש הם בבחי' קדמות השכל שאינו נרגש והוא בחי' יחידה שבנפש שהוא בחי' רצון או כמו רצון לרצון אם נוכל לצייר זה בנפש האדם, וא"כ סוף סוף הרצון לרצון הזה הוא הפועל תנועות המוצאות או קמיצת וסגירת השפתיים בקמץ ופתח כמ"ש באגה"ק הנ"ל, ואינו כמו הכאה בכינור ששם ההרגל פועל ג"כ ע"י אמצעות הרצון בזה שמ"מ צריך יותר לשהיית זמן ולכוין יותר ג"כ, משא"כ בדבור אין צריך שום שהיות זמן כלל ולא שום כוונה על האותיות בפרט כ"א על כל הענין כולו