שדמ

ויש להבין החילוק וההפרש שבין תורה למצות, וגם מה שהמצות נק' רמ"ח אברים דמלכא, דהפי' הוא היינו המצות כמו שהן למעלה וגם כמו שהן למטה, ובשלמא המצות כמו שהן למעלה י"ל שנק' רמ"ח אברים דהנה ידוע שיש ט' ספירות וט' פעמים ט' הם פ"א וראש תוך וסוף הם רמ"ג וה' חסדים המגדילי' הם רמ"ח, אבל המצות כמו שהם למטה בגשמי' איך הם נקראים אברים דמלכא.

אך הענין הוא דהנה אנו רואים למשל כמו שאברי גוף האדם הם לבוש לנפשו ובטלים לגמרי אלי' מכל וכל כי מיד שעולה ברצונו של אדם לפשוט ידו או רגלו הם נשמעות לרצונו תומ"י בלי שום ציווי ואמירה להן ובלי שום שהיי' כלל אלא כרגע ממש כשעלה ברצונו מיד נשמעות לרצונו ועל כרחך שמלובש בהם ג"כ הרצון שאל"כ הי' צריך שיהוי זמן מה עד שיומשך מהרצון לרגל, אלא ודאי שמלובש בהם הרצון, וע"כ הם בטלים לרצון, ואף אם יסכים ברצונו לכאוב לרגל כגון להעמיד אותה במים קרים וכדומה מ"מ אינה יכולה למנוע להרצון לפי שהיא בטילה בתכלית להרצון וכל מה שעלה ברצונו לעשות באיזה אבר אינו יכול למנוע כו'.

אך הנה יש אברים באדם שאינם בטלים כלל להרצון כמו קרביים ואצטומכא שאין שליטה להרצון על אברים אלו כמו למשל כח הדוחה או כח המרעיב שאף אם יעלה ברצונו שלא ירעיב אותו או שלא ידחה הפסולת לחוץ מ"מ הכח המרעיב עושה פעולתו ואינו בטל כלל לרצונו שרוצה שלא ירעיב