שיא

בחי' יחיד חי העולמים, והשבועה הוא שמשביעים שלא יהי' שינוי וע"כ משביעים בחי ה' שממשיכין המשכה זו מבחי' שם הוי' כדי שלא יהי' שינוי כלל שזהו דוקא מבחי' שם הוי' שנא' בו אני הוי' לא שניתי כו'.

ומפרש אח"כ הפסוק ומה היא השבועה כי לי תכרע כל ברך, דהיינו שסוף כל סוף יהיו הכל בטלי' לאלקות ויתבער הרע לגמרי כמ"ש ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, ומחה ה' דמעה מעל כל פנים, אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה', וכ"ש נש"י, וכיון שסוף סוף יהי' כך שיהיו הכל בבחי' ביטול אצלו ממילא בנקל לקיים השבועה מה שמשביעין אותו תהי צדיק כיון שסוף סוף יהי' בבחי' צדיק וכמ"ש ועמך כולם צדיקים ממילא בנקל לקיים את השבועה. וזהו כמו ואהבת שהוא ענין ציווי וגם הבטחה, והיינו שהוא הבטחה שלבסוף יהי' בבחי' ואהבת שבכולם יהי' אהבה לה' וממילא יכול להיות ציווי ע"ז גם עתה ואהבת, כיון שלבסוף יהי' בבחי' ואהבת ממילא יוכל לקיים גם עתה שיהי' לו אהבה לאלקו', וזהו ג"כ אנכי ולא יהי' לך שלא יהי' לך הוא ציווי וגם הבטחה. ובזה יתורץ הקושיא למה מקדים כי לי תכרע כל ברך קודם תשבע כל לשון שהרי יום הלידה קודם יום המיתה, והיינו לפי שע"י כי לי תכרע כל ברך שיהי' לבסוף, עי"ז הוא בנקל לקיים את השבועה כו'.

אך עדיין אינו מובן הקושיא ראשונה מאי מהני השבועה שמשביעים את הנשמה למעלה שהרי מצד עצמה אינה יכולה לבא כלל לחטא ועון רק כשהיא מתלבשת בגוף אז ע"י נה"ב יכולה לבוא לחטא ועון ח"ו, וא"כ מאי מהני השבועה מה שמשביעין אותו למעלה. הענין הוא דכמו שנת"ל פי' ובשמו תשבע היינו להמשיך בבחי' שמו שהוא מל' מבחי' שבעה דרגין עילאין שהוא בחי' יחיד חי העולמים מלך, כך בנשמה הפי' של השבועה היינו להמשיך לה כח מלמעלה כדי שתהא יכולה לכבוש את היצה"ר, דהנה בנשמה יש שני בחי' דהיינו מה שמתלבשת בגוף שהוא רק הארת הנשמה, אבל שורש הנשמה נשארה למעלה ונק' מזל של הנשמה וכמשרז"ל אע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי, והנה המזל של הנשמה שרשו גבוה מאד נעלה, וכמשארז"ל אין מזל לישראל היינו שהאין שהוא בחי' והחכ' מאין תמצא שרש הח"ע הוא מזל לישראל, והמזל הוא רק בבחי' מקיף כו', וזהו שמשביעין אותו תהי צדיק דהיינו שממשיכים לה כח מבחי' המקיף של הנשמה ומחברים את המקיף לפנימי כדי שעי"ז תהא יכולה לכבוש את היצה"ר.