ערב

הרי שלא יצא גופו מן הארץ על דרך שהוא עתה בהיות בו נפש החיונית והמדברת אלא שלקח עפר ועשה ממנו גוף, ואח"כ נפח נשמה באפו כו' וזהו בחי' שפלות לגבי האדם שהרי הגוף שלו נמוך במדריגה יותר מגופות הבע"ח שנתהווה בבחי' דומם עד שאח"כ ויפח באפיו כו' עם היותו מובחר בנבראים, וז"ש אחור וקדם כו'.

אך להבין זה על מה ולמה נהייתה כן, הענין הוא כי הנה ד' בחי' דצח"ם הם כנגד ד' אותיות דשם הוי', הדומם הוא כמו עפר ואבנים ומתכות שאין לו גידול, והצומח הם אילנות ועשבים כו' ובעלי חיים יש להם כ"ז ונוסף ע"ז נפש החי' הרוחני' ובמדבר נוסף עוד על כולם נפש השכלית נפש המדברת כו', והנה דרך כלל הבע"ח הם כלולים מב' דברים הגוף שבו הוא בחי' צומח שהרי נולד קטן ונעשה גדול והנפש שבו הוא נפש החי' למינה, ומה ששניהם יצאו ביחד מן הארץ דהיינו הגוף עם נפש החי' שבו ע"י מאמר ה' כו' היינו משום שבחי' צומח וחי עם היותם ב' מדרגות זו למעלה מזו אבל הם סמוכים זה לזה, ולכן יכולים להתחבר יחד דהיינו שיהי' התהוותם בבת אחת כיון שבחי' צומח הוא סמוך לבחי' חי ואין ביניהם הפסק עוד מדרגה אחרת לכן נתהוו הבע"ח גופם ונפשם החיונית בבת אחת כנ"ל, משא"כ המדבר רחוק בדילוג הערך מהצומח ולכן לא הי' יכול לצאת עם הגוף כאחד.

ה) ואמנם מה שגופו הי' דומם דוקא הוא כי היות ידוע דהאדם הוא תכלית הבריאה והיינו להיות הוא מעלה הניצוצות שנפלו בדצ"ח ע"י שנטפלים לצרכיו לחם לאכול ובגד ללבוש והוא יש בו דעת לעבוד את ה' כו',