קצא

אדם דתומ"צ זהו מ"ש וידבר הוי' אליו שהוא ש' הוי' שלפני האצי' נדבר ונמשך אליו למטה בחי' מ"ה ונחנו מ"ה, וזהו אני מדבר בצדקה פי' אני א"ס ב"ה שלמעלה מבחי' אדם (כמ"ש בלק"ת בד"ה את שבתותי תשמורו ס"ה ובהביאור ס"ה בענין ומקדשי תיראו אני הוי') ולהיות אני מדבר שיתלבש בבחי' אדם שהוא מדבר זהו ע"י צדקה כו'.

ולכן ארז"ל ר"א יהיב פרוטה לעני והדר מצלי שנא' אני בצדק אחזה פניך, שכדי שיוכל להיות בתפלה בבחי' אדם כי יקריב לבוא לבחי' אחזה פניך צריך צדקה קודם כמש"נ מזה בלק"ת בסוף ד"ה תחת אשר לא עבדת בפ' תבא, להיות כי יש כמה קטרוגים על האדם ודנים אותו אם ראוי ליכנס להיכל ממה"מ הקב"ה בתפלה (וי"ל דהיינו לבוא לבחי' היכל הוי' המה כו') וצדקה תציל כו'. וכתי' וצדקה תרומם גוי שנת' בת"א פ' בראשית בד"ה השמים כסאי בענין והארץ הדום רגלי פי' תרומם ממטה למעלה והגבהה והעלאה זו היא בבחי' גוי שהם אותיות ג' ו' י' דהיינו העלאת המדות שנחלקים דרך כלל לג' בחי' חסד דין רחמים (כי נה"י אינם אלא התפשטות חג"ת וענפיהם) והתעלותם לבחי' יו"ד שהוא בחי' החכ' הוא ע"י הוא"ו שהוא הממשיך ומחבר, ועד"ז יובן בעבודת נפש האדם שהו"ע העלאת המדות בשכלו, כי כשהם נפרדות מן השכל הם נחשבים לדבר בפ"ע, ולכן יש לך אדם שמתעורר לבו בשעת התפלה וכיוצא בה שאז הוא שעת גדלות המוחין ואח"כ חולפת ועוברת האהבה ופונה לדרכו מהיפך להיפך באין מבין שהם שני הפכים, והיינו מפני שהמדות נפרדים מהשכל, משא"כ כשמתכללים יחד הרי אז הוא עילוי המדות ביתר שאת שנעשו בחי' מוחין, וזהו בכל נפשך בכל כחות הנפש כו', וכדי שיוכל להיות עילוי זה הוא ע"י הצדקה שהיא תרומם בחי' גוי. (וי"ל שכשמרומם בחי' המדות להתכלל עם המוחין אז לא יש מבחי' מדות שום יניקה כלל, כדכתי' ימותו ולא בחכמה, ואז ממילא לא יהי' שום קטרוג על תפלתו, וזהו וצדקה תציל שממילא היא מצלת מן הקטרוגי' שמתעוררים מן המקטרגים שנק' מות שרוצים בבחי' שבה"כ ומאן דנפיל מדרגי' אקרי מית, מאחר שהיא תרומם גוי כו'. וז"ע הצדקה שכל מעשה המצות נק' בשם צדקה כמ"ש וצדקה כו' לעשות את כל המצוה, ובפרט היא מצות הצדקה בעצמה, ולכן ר"א יהיב פרוטה כו' לבוא על ידו לבחי' פניך כו' הוא בחי' יאר ה' פניו אליך כו', והיינו כי כלליות המצות הם בבחי' מל' מצות המלך, ושרשם הוא בכתר תר"ך עמודי אור וכן היא מצות הצדקה בפרט ג"כ צדקה צדק ה', ושיעורה חומש בחי' והחמישית