עג

לגבי התהוות עלמין, היינו שנעשה עתיק לבריאה וא"כ יש לו שייכות לעתיק דאצי', ומ"מ עיקר ש' אד' הוא כשיורדת לבריאה כמ"ש במק"מ ר"פ בראשית א"כ אז אינם בבחי' שני המאורות הגדולים אלא היא בבחי' המאור הקטן לכי ומעטי את עצמך ונק' ראש לשועלי'. וזהו משתשקע החמה הוא בחי' האצי' ולשם ממשיכי' היחוד והשילוב כו', וזהו ואל מקומו שואף וזורח שהשקיעה הוא עיקר הזריחה שזהו פנימי' המכוון שיהי' דירה בתחתוני' המשכת אלקות למטה בבי"ע דוקא, ולכן נ"ח שענינה היא המשכת אלקות מלמעלמ"ט צ"ל משתשקע החמה דוקא. ועד כמה ארבב"ח עד דכליא ריגלא דתרמודאי כי תרמוד הוא אותיות מורדת מל' המורדת על בעלה, כי בועלייך עושייך כתי' שעשאה כלי ע"ד שעושי' מגולם צורה.

וביאור ענין שעשאה כלי יובן ע"פ מארז"ל ע"פ אין לה ולד אפי' בית ולד אין לה, וכענין טומטום פי' שנסתם כ"כ עד שאין לה כלי קיבול לקבל הריון, ועד"ז באדם בעבודת ה' יש ג"כ בחי' זו שאינו תופס במוחו ושכלו האמת כאשר הוא, מחמת שאין לו כלי מחזיק, כי כנס"י נק' כוס ישועות שהיא כלי קיבול לקבל החסדי' העליוני' ונק' כוס של ברכה שמקבלת יין המשמח דהיינו בחי' התבוננות, והיינו כשהוא כלי ריקן, משא"כ אם מחזיק מקום לעצמו ונחשב בעצמו ליש ודבר בפ"ע, ולכן הוא עוסק ברצונותיו לומר כך אני רוצה וכך טוב לי זה איני יכול לעשות וכיוצא בזה, ויש בזה פרטי' ופרטי פרטי' עד אין מספר, אך בד"כ יש בחי' זו לכל או"א למצוא בנפשו הן העוסקי' במו"מ הן יושבי אוהלי' בכל דבר שאומר אני כו' ומחמת זה נטמטם ונסתם מוחו.

והעצה לעשות כלי ריקן הוא כמ"ש לב נשבר ונדכה, שלא נא' דכא אלא נדכה ע"י העבודה שישבר לבו הגסה, והוא כמשל אומן העושה כלי קיבול שצריך להכותה בפטיש סביב סביב עד שנעשה חלל בתוכה וכך יהי' האדם ידכה וישוח להיות שפל רוח שלא יתפוס מקום כלל שיהי' מקומו פנוי