מא

הייתי זהו מט"ט דיצי' בוי"ו יומין דחול, גם ז"א נק' לפעמים כי נער ישראל ישראל זוטא, אבל גם זקנתי היינו בשבת שאז עולה באצי' שבאצי' מלובש חכ' שבה אוא"ס קדמון ונצחי שהוא נק' עתיק יומין, דפירושו ענין זקן שהוא ענין מיושן בימים, ואעפ"י שארז"ל מי איכא זקנה קמי' קוב"ה לפי שאינו בגדר זקן, אך הכוונה בענין עתיק יומין היינו ההיפך מן החידוש ומורה על היותו קדמון וע"ד פי' אזרח הארץ לשון מאז ומקדם, ולכן בעליית מט"ט מיצי' לאצי' בשבת נק' גם זקנתי ע"י ששם מאיר הארת עתיק יומין שמאיר בח"ע. והנה לפי שאח"כ חוזר ויורד ביצי' נעשה בבחי' נער בכדי שאח"כ בשבת הבאה יהי' עלי' יתירה, וזהו חנוך לנער כדי שגם כי יזקין ויעלה באצי' לא יסור שהרי אח"כ חוזר להיות נער כו'. היוצא מזה שכערך דודאים לגבי חטים כמו"כ ערך עבר הירדן לגבי א"י כי א"י נק' ארץ חטה כו'.

ה) אך מה ענין עבר הירדן לדודאים, הענין הוא עפמ"ש בזוהר (ויצא קנ"ו) הדודאים נתנו ריח ואינון תרין כרובין, ובמק"מ שם שהם מט"ט וסנד"ל שבהם וע"י העלאת ריח מ"ן של נש"י, וגם ע"י נמשך המ"ד כי הם זו"נ דבריאה, וענין העלאה זו יובן ע"פ מ"ש שסנד"ל קושר כתרים לקונו מתפלותיהן של ישראל כי הוא בחי' לבוש לבחי' מל' המתלבשת בבי"ע הנק' והארץ הדום רגלי, והמנעל והסנדל מעור הבהמה בחי' חיצוני' שם ב"ן שממנו שורש נה"ב וע"י בירור נה"ב נא' מה יפו פעמייך בנעלים כו', והם הנק' דודאים כי דודאים דוגמת זו"נ שנק' דודים כמ"ש שתו ושכרו דודים, אך זו"נ דבי"ע נק' דודאים שתוס' האל"ף הוא להקטין הענין כמו עשתי עשר לגבי שתי עשר שמה שנתוסף אות ע' נחסר המספר, וכמבואר בזוהר (פקודי דרל"ג) כל מה דאוסיף גרע, והוא ע"ד ריבוי הכלים ומיעוט האור דכל מה שנמשך ומשתלשל למטה נעשה ריבוי הכלים שהם האותיות אבל האור מתמעט עד שנשתלשל