מ

חכמה נמי מאמר הוא בחי' הבל לבד כו', כי גם שורש ומקור דכל ההתהוות אפי' א"ק שרשו הוא רק בבחי' מל' דא"ס, לכן כי הכל הבל כו'.

ד) ולהבין ענין זה דחנוך לנער ע"פ דרכו גם בנה"א, הנה כתיב אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה לאהבה את הוי' וצ"ל איך שייך לשון עשי' על אהבה הלא האהבה היא מדה שבלב, אך הענין הוא כי יש שני מיני אהבות הוי' האחת היא כלות הנפש כשלהבת העולה מאלי' ונק' אהבה בתענוגים, והזוכים לזה הם הנק' צדיקים כדכתיב שמחו צדיקים בהוי', והשנית היא אהבה שכל אדם יכול להגיע אלי' כשיתבונן היטב כי הוא חייו ממש וכאשר אוהב חיי נפשו כן יאהב את הוי', וכמבואר בזוהר ע"פ נפשי אוויתיך לפי שנפשי אתה לכך אוויתיך כו' כאדם המעונה ותאב לחיי נפשו כו'. והנה אהבה זו רצה משה רבינו ע"ה ליטע בלב כל ישראל בפרשה ועתה ישראל גו' בפסוק הן להוי' אלקיך השמים ושמי השמים גו' רק באבותיך חשק הוי' כו', ולכן סיים דבריו על אהבה זו אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה לאהבה שהיא אהבה עשוי' בלב ע"י הבינה והדעת בדברים המעוררים את האהבה וע"ז ציווה והיו הדברים האלה, כי מקודם אומר ואהבת את הוי' ופרש"י (והוא מספרי) ומהו האהבה והיו הדברים האלה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והי' העולם. והנה על האה' זו השנית שייך לשון מצוה וציווי דהיינו לשום לבו ודעתו בדברים המעוררים את האהבה, אבל באהבה הראשונה שהיא שלהבת העולה מאלי' לא שייך לשון ציווי ומצוה כלל, ולא עוד אלא שהיא מתן שכרם של צדיקים לטעום בעוה"ז מעין עוה"ב שעלי' נא' עבודת מתנה אתן כו'. אך האדם נק' מהלך ולא עומד וצריך לילך ממדריגה למדריגה, ואך גם בהגיע למדריגה גבוה מ"מ עיקרה מאה' שנתחנך והורגל בה מנעוריו בטרם שהגיע למדריגת צדיק, וז"ש גם כי יזקין לא יסור ממנה כו'.

וכל זה נתבאר בנה"א, ועל למעלה ענין זה דחנוך לנער כו' הנה כתיב נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי, וארז"ל פסוק זה שרו ש"ע אמרו פי' נער