תקנט

ובזה יובן ג"כ ענין מהפך חשוכא לנהורא

הנחה מסיום ד"ה וידעת היום גו', תרל"ב.

[tochen_begin][סיום ד"ה וידעת][tochen_end]

ובזה יובן ג"כ ענין מהפך חשוכא לנהורא, דנת"ל שענין החשך ואור שרשן וראשיתן הוא תהו ותיקון, דענין שבה"כ דתהו א"א לומר שהי' דרך מקרה ח"ו כ"א בכוונה בונה ע"מ לסתור וסותר ע"מ לבנות. והנה שרש ההפרש בין התהו לתיקון בל' הקבלה נק' התיקון בשם ברודים ע"ש ההתכללו' מלשון סוסים ברודים, כי עיקר ההתחדשות דתיקון שנעשה התכללו' בכל הע"ס, ותהו נק' בשם נקודים ע"ש שלא הי' בהם התכללו', כי כל ספי' וספי' היתה בתגבורת עצומה ליכלל בא"ס ב"ה, שלא היו יכולים להתכלל זב"ז מחמת תוקף ההתגברות, ומזה נתהווה סיבת השבירה דכלים דתהו.

וענין השבירה הוא עד"מ כמו תיבת ברוך דכשהם מחוברים האותיות הרי יש בהם השכלה, אבל כשנפרד הבי"ת בפ"ע והרי"ש בפ"ע אז אין בהאותיות ההשכלה שהיתה בהם מקודם, מ"מ איזה רשימו נשאר בהאותיות, שהרי כשיצרפו אותם עוד ביחד אז יהי' בהם ההשכלה כמו שהיתה. ועד"ז יובן ענין שבה"כ דאע"פ שנסתלקו האורות לשרשן הקדום ונשברו הכלים, מ"מ נשאר בהם מעט אור, אך זהו מעט מן המעט, כי הנה אי' בכהאריז"ל שהיו"ד של שם ס"ג נפל בשבירה, ואח"כ הי' הבירור מיני' ובי', ומה שנתברר נתעלה למעלה מעלה, ומה שלא נתברר זהו ניתן לעבודת האדם שיברר אותם, ואם הי' ריבוי אור בשבירה הרי הי' מתברר ע"י היו"ד דשם ס"ג, וממה שלא נתבררו על ידו מוכח דאין זה כ"א מעט אור. אך זה המעט אור דתהו הוא באין ערוך לגבי כללות אור דתיקון, כי הנה שרש ההפרש בין תהו לתיקון שבתהו הי' ריבוי אור ובתיקון מיעוט אור ונת' בכ"ד שאין הפי' שבתיקון הוא זה האור עצמו שהי' בתהו אלא שהי' שם בריבוי ובתיקון הוא במיעוט, אלא הפי' הוא שאנו אין לנו שם אחר לכנות להורות גודל ההפרש בין תהו לתיקון כ"א בריבוי ומיעוט, אבל באמת הוא אור אחר שלא מעין ומסוג זה האור וא"כ אין ערוך מיעוט זה האור דתהו לגבי כללות האור דתיקון. והכוונה משבה"כ בכדי לברר זה האור דתהו, והבירור הוא שהטוב מתעלה והרע שא"א להתעלות צריך לדחות אותו לגמרי כמ"ש בהרמ"ז משל לנותן מים על החרצנים וזגים ושמרים הנק' מתמד שמחבר היין שבתוכם אל המים ונשארו הסיגים למטה, אך הניצוצות המתעלות מק"נ ה"ה כדוגמת הטיפות יין הנשאר בחרצנים, ואח"כ משליכים החרצנים כן צריך לדחות