תקמח

חיצוניות הדבור, משא"כ כשמדבר דברי חכמה אזי מלובש בהדבור כח החכמה ונק' אז פנימית כו', וכ"ש כשמדבר דברי תורה אשר כל השבע חכמות הם כולם חצוניות לגבי חכמת התורה, וזהו ע"ד שיחת חולין של ת"ח צריכים לימוד, היינו מה שהת"ח מדבר שיחת חולין בעלמא, והדבור אינו מקבל אז בתוכו הארת חכמתו, אבל לשארי אנשים שאינם בני חכ' כמותו נעשה מזה לימוד, ונמצא בזה שכל וחכ' לפי ערך השגתם. ועד"ז הוא החילוק בין ימי החול לר"ח כי בימות החול הדבור עליון מקבל חיות מהמדות ובר"ח הוא מקבל מחכ' (עי' בלק"ת ד"ה והי' מדי חדש אות ג).

והנה כ"ז הוא חיצונית לגבי מח' כי מח' הוא יותר מתאחד עם עצם הנפש, וע"ד שמצינו הרהורי עבירה קשים מעבירה, אף שבאמת אינו דומה לעבירה בפו"מ ח"ו, אבל לענין זה הם קשים מעבירה שנדבק ומתאחד יותר עם עצם הנפש מחמת שהמח' הוא לבוש פנימי, עד"מ כתם דק הנעשה על בגד יקר קשה להפרישו ולנקותו יותר מאלו הי' מלוכלך בלכלוך עב וגס שאינו נכנס כ"כ בפנימיותו, כן לבוש המח' מחמת שהוא לבוש דק ופנימי כנ"ל. וזהו שכתוב ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם כמארז"ל עינא וליבא תרי סרסורי דחטאה, העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים, ולא נזכר בפסוק רק ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם היינו הרהורי עבירה כנ"ל, ובלבוש המחשבה יש ג"כ פנימי' וחיצוני', עד"מ כשמחשב בדבר משא ומתן, אף אם כוונתו רצוי' בשביל לעבוד את ה' שאז הוא מעלה את עניני המו"מ, מ"מ עצם מחשבת המו"מ היא חיצונית לגבי מחשבת שכל וכ"ש כשמתבונן בגדולת ה', וכן למעלה נמצא ג"כ כמה בחי' מח', אית מח' לעילא מן מח', דא מוחא לדא ודא קלי' לדא, ומאד עמקו מחשבותיך, וכל הנ"ל נק' למעלה לבושין תקינת לון.

והנה יש גם יש בחי' גופין למעלה, עד"מ למטה אף שהגוף הוא ג"כ כמו לבוש שהרי בצאת הנפש כו' נשאר הגוף פגר מובס, מ"מ הוא יותר מתאחד עם הנפש, שהרי לבוש המח' אפשר לו להתפשט ממח' זו למח' אחרת, משא"כ הגוף כי בע"כ אתה חי, וכמו שאינו יכול ברצונו להמשיך חיות הנפש בהגוף (אף שע"י תפלה יכול לפעול מ"מ זהו בחי' אחרת, ועוד כי ע"י תפלה יהי רצון פועל רצון אחר למעלה), ומ"מ אין הגוף עצמיות כ"א בחי' לבוש, ומה שארז"ל ג' שותפים יש באדם ולכאורה איזהו ערך יש בין חלק האב ואם לערך הנשמה חלק אלוקה כו' לקראם