תקמז

ולכן כתיב אף עשיתיו הפסיק הענין, כי בראתיו יצרתיו בריאה יצי' העלם וגילוי, כמ"ש יוצר אור ובורא חושך, והגם שעולם הבריאה הוא יותר עליון מעולם היצי' וגם אי' בכהאריז"ל כשאומר יוצר אור ימשמש בתש"י ובורא חושך בתש"ר, ותש"ר גבוה יותר מתש"י מ"מ נק' חושך פי' העלם, ויוצר הוא אור היינו גילוי כמו מחשבה ודבור. משא"כ עולם העשי' מקור לעוה"ז הגשמי, ולכן כתיב אף הפסיק הענין, וזהו בהבראם בה' בראם, ואף מרבה בחי' רביעית היינו הרצון כי נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים דוקא, ונעוץ תחב"ס, ודוקא בסוף יש נעיצת התחילה יותר מבראש המתפשט.

ובד"כ הג' לבושים הם בחי' חיצוניות, ובכל בחי' ובחי' יש בחי' חיצוניות ופנימיות, כי במעשה יש כח הזריקה והוא כח חצוני שאין בזה שום שכל אף שנאמר כצרור אבן במרגמה וצריך לזה שכל אם לזרוק מקרוב או מרחוק ולכוין למקום הנזרק וצריך כלי לזה, וכמו שמצינו גבי דוד שהרג את גלית הפלישתי בוודאי הי' מלאכתו נעשית בכוונה, מ"מ ע"פ הרוב בדבר זה יוכל להיות שיעשה הענין על מכונו בלא כוונה מכשיכוון בעשייתו, ונמצא שענין הזריקה הוא דבר שיוכל להיות גם בלא כוונה כלל, והראי' שגם בבהמה יש כח הזריקה אף שאין לה כוונה ושכל כענין נזק צרורות, ואף שע"פ רוב אדם אינו מזיק בזריקה, אין זה מפני כוונתו בזה רק מפני הרגילות שהאדם הוא מורגל לא להזיק, ויש משלים בזה הענין פרטים ופרטי פרטים, רק בד"כ כח הזריקה הוא כח חיצוני, משא"כ בחי' כתיבה אף שהוא ג"כ מעשה מ"מ יש בזה שכל ויכול לכתוב דבר חכ', ואדרבה בכמה פרטים יש יתרון מעלה בכתב מבדיבור, כי אותיות הדבור הוא רק בעת הדבור משא"כ אח"כ יוכל ליפול בו ספיקות, משא"כ בכתב, ועוד כי בכתב יוכל לגלות ולבאר כוונתו יותר טוב מבדיבור, וכמ"ש ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם כי יש מוצא פי הוי' שמלובש במאכל או באדם כמ"ש כי לא על הלחם כו', ופי' מוצאיהם היינו מקור מוצא פי הוי', ודווקא ע"י הכתב נתגלה בחי' זו. ויש עוד כח פנימי בענין מעשה כמו די לחכימא ברמיזא שאינו יכול לבא לגילוי רק דוקא ברמז ביד בחי' מעשה, ומ"מ בד"כ הוא חיצוניות לגבי דבור.

ועד"ז בדבור יש ג"כ פנימי וחצוניות, עד"מ כשמדבר דברים בטלים אף שהם דהיתר (וכן הי' לשונו: וארום וואס מיא טאר ניט טאר מען דאך טאקע ניט), אבל הם נק' דברים בטלים שאין בהם שום שכל וחכמה רק דברי רוח, זהו