תקמב

המצוה נקי', כי מהטוב שיש במעשה המצוה אין מגרעין מזה כלום רק שהוא מעורב עם רע, וע"ז הוא זיכוך הגיהנם כמ"ש מצרף לכסף וכור לזהב, להפריד הסיגים המעורבים במצרף כי אף שהי' הכסף גם קודם מ"מ הי' מעורב בסיגים, ולפעמים הסיגים מרובים עד שאינו ניכר הכסף, כמו ע"ד רבות מח"ז אשר בלב איש ובתוך המחשבות נגמר גם תפלתו, וע"ז הוא הזיכוך דגיהנם, כי אש הגיהנם אינו אש גשמי אלא כנ"ל, ואברהם בחר לו שעבוד מלכיות תחת גיהנם שהוא ג"כ זיכוך כנ"ל, ואח"כ יהי' הגילוי דלע"ל בחי' יחוד פנימי בחי' נשואין. וההפרש בין ארוסין מקיפים, ונשואין יחוד פנימי, הוא ע"ד גלגלתא שורש המצות בחי' מקיפים כמו שנעשה עתה, וח"ס שיתגלו לעתיד טעמי מצוות בבחי' פנימי' ע"ד פנימי' אבא הוא פנימי' עתיק, שיתגלה לעתיד בחי' ראש שמחתי.

ובזה יובן ענין שמחת חו"כ, ומהו ענין השמחה בזה יותר מכל המ"ע אף שהיא מצוה רמה ונשגבה שמרבה את הצלם, מ"מ הלא מצינו במצוה זו על בן עזאי כשחשקה נפשו בתורה לא נשא אשה, ובכל המצות צריך לקיים דוקא בפועל ממש, כמו מצה וכמרז"ל בענין בלע מרור לא יצא, וכ"ש בכוונה לבד וודאי לא יצא, וגם מי שתורתו אומנתו הוא רק פטור מתפלה, אבל חייב בק"ש ובכל המצות, ואף רשב"י כשהי' במערה אי' בספרים איך שקיים כל המצוות, ומהו ענין השמחה במצוה זו דווקא מיחוד חו"כ. אך הענין שזהו בחי' יחוד ע"ד גילוי הפנימיות שיהי' לעתיד, ואז תהי' שלימות השמחה כדאי' במד"ר פ' אחרי ישמח ישראל כו' שמח לא נאמר אלא ישמח עתידים כו' ישמח ה' כו' שמח לא נאמר כו' עתיד הקב"ה כו', מפני שיתגלה בחי' פנימית עונג עליון שמלובש בהמצוה, והשמחה הוא גילוי העונג, ועד"ז הוא שמחת חו"כ. וכמו שלעתיד שיתגלה בחי' ראש שמחתי פי' פנימי' המלובש בשמחה צריך להיות קודם שעבוד מל', וע"ד וחד חרוב כמו העלאת מ"נ, כמו"כ על ראש שמחתי דהשתא צ"ל אם לא אזכרכי. וזהו"ע שוש תשיש כמ"ש האבודרהם כנ"ל.

ובזה יובן הפלוגתא אם מעשה גדול או תלמוד גדול נמנו וגמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, ולכאורה הלא מטעם זה גופא מעשה גדול. אך הענין הוא דהנה הפלוגתא שלהם הוא, דמ"ד מעשה גדול היינו חצונית שבעליון אף שהוא בבחי' מקיף, ומ"ד תלמוד גדול פי' פנימית שבתחתון מפני שהוא בחי' גילוי, ופי' תלמוד גדול שמביא לידי מעשה היינו הגילוי שיהי' לעתיד, כי פי' גדול היינו שנעשה הגדלה במעשה המצות, או ע"ד שממשיך חיות בהמעשה, או שההגדלה