תקל

וזהו שאמר הכתוב טובה הארץ מאד מאד, דלכאו' יפלא למה נא' ב"פ מאד, וביותר יפלא הלא מאד פי' בלי גבול, וכענין בכל מאדך, וא"כ איך יתכן לומר ב"פ מאד מה"ע מאד השני אחרי שגם הראשון פירושו שמגיע לבחי' בלי גבול, ועוד למעלה יותר אינו שייך מדריגות שהרי זהו למעלה מהגבלה, וכ"ש ל' מאד עוה"פ שבח הראשון עצמו ממש כו'. אך הענין הוא דזהו בכדי לסתור טענת המרגלי' שלא רצו ליכנס לארץ, והיינו שלא רצו להשפיל א"ע בעבודת התומ"צ בגשמי' כ"א ברוחניות ע"ד שקיים אברהם כל התורה, שא"א שקיים הכל בגשמי' אלא ברוחניות, וכן רצו הם לקיים ברוחני' במח' להיותם דור דיעה והיו מבחי' לאה עולם המח', וכל קיום המצות שבמעשה ודבור ישנם במח' ג"כ, ורצו לקיים במח' ועי"ז יהי' נמשך גילוי אלקות למעלה, וע"כ לא רצו ליכנס לארץ. אך באמת טעו בזה ושגו ברואה שהעיקר הוא העשי' גשמי' דוקא לעשותם בארץ דוקא, ולכן התפלל משה תקט"ו תפילות לכנס לארץ, שהקשו וכי לאכול מפרי' הוא צריך אלא לקיים מצות התלוי' בה, והיינו שצריך להמשיך אורות עליוני' בכלי' שזה"ע ועשיתם אותם אתם כתי' כאילו עשאוני, וגם ע"י דאתכפיא סט"א אזי אסתלק יקרא דקב"ה בכולהו עלמין ומאיר ומתגלה, ועל ידו נבקעים גם בחי' צמצום הכלי' המגבילי' ומסתירי' את האור, וע"י בקיעה זו נמשך אח"כ גם להיות זבת חלב ודבש ברוחני' שהם בחי' מ"ה וב"ן חו"ג, ושניהם הם ממוחין דגדלות (דדים במקום בינה, וע' בפע"ח שער כוונת השופר), וגם בגשמי' שיהי' זבת חלב מן העיזים ודבש מן התאנים. וכ"ז תלוי דוקא במעשה גשמי' דאתכפי' סט"א.

והטעם הוא שנעוץ סופן בתחלתן, וסוף מעשה עלה במח' תחלה וכנודע שכל דבר היותר גבוה ומרומם בעצם יותר מתלבש בדבר היותר נמוך דוקא, וכענין די לחכימא ברמיזא, דהיינו כשיש שכל עמוק מאד אשר א"א להסבירו לזולתו ע"י אותיות הדבור, שמגודל עמקותו לא יכילו אותו אותיות הדבור, ואינו ביכולתם להגבילו שעי"ז יובן לזולתו, הנה יבינהו לזולתו ע"י רמיזה בתנועה גשמי', שזהו אות שבהרמיזה יש יתרון על הדבור כו'. וכמו"כ יובן למעלה, שלהיות ההמשכה עליונה להיות גילוי בחי' מוחין דגדלות שיבקעו האורות את הכלי', א"א לעורר זה כ"א ע"י מעשה דוקא ולא ע"י המח', משום דנעוץ סופן בתחלתן דוקא, ולזה רצה ובקש משה לכנס לארץ דוקא כו'.

וז"ש טובה הארץ מאד מאד ב"פ, נגד עלמין סתימין ועלמין דאתגלין, שבשניהם בוקעי' האורות את הכלי' ונבקעי' ונמשכים למטה. ומתורץ ג"כ שמאד שהוא