תצד

המדות הוא ע"פ השכל, ולכן אנו רואי' שלפי ערך השכל כן הם המדות, שלכן הקטן ששכלו קטן עדיין ה"ה מתאוה לדברים קטנים, ולכשיגדיל שמאיר אצלו השכל בשלימות אזי מדותיו ורצונותיו בדברים גדולי' כו', שלכן כינו המקובלי' את בחי' חו"ב לאו"א, ואהוי"ר בשם בן ובת, שאהוי"ר שהם בחי' המדו' דחו"ג נולדי' מן השכל כו'. ועפ"ז יובן הציווי דואהבת שלכאו' יפלא איך שייך ציווי על מדה שבלב, אך הציווי הוא על ההתבוננות בפסוק שמע שקודם, וע"י התבוננות בשכלו נולד המדה, ולכן כשמתבונן בגדולת א"ס ב"ה בפ' שמע, אזי נולד אצלו אהוי"ר לאלקות שז"ע ואהבת את כו'. אמנם הנה אנו רואי' שיש איזה דברי' הגם שמבין ע"פ השכל שלא טוב לפניו ומ"מ אינו יכול לכוף את יצרו ולהתגבר על המדה שבלב לאכפיא אותה, אשר מצד זה מוכרח לאמר שהמדות יש להם שורש היותר נעלה מבחי' השכל שהרי אין השכל שולט לאכפי' את המדה.

ויובן בהקדם מעט ענין בחי' תהו ותיקון, דהנה בז' מלכי' קדמאין דתהו כתי' בהו וימלוך וימת, והיינו לפי שהוא בחי' מדות תקיפין וחזקי' מאד, ולכן הבהמה יש לה כח הרבה יותר מן האדם, וכן הבהמה מחי' את האדם, לפי ששרשה הוא מבחי' התהו, וזהו ג"כ ענין ירידת הנפש בגוף שהיא ירידה עצומה, אמנם הנה היא צורך עלי' שע"י ירידתה מבררת את הנה"ב, שעי"ז נעשה עלי' לנה"א, כי שורש הנה"ב הוא מבחי' התהו, וע"י הבירור עולה לשרשה ונתעלה הנה"א ג"כ כו', אך מפני כי האורות דתהו היו תקיפין מאד, עד"מ החסד הי' בתוקף מאד ולא הי' בו שום נטי' לגבורה, וכן הגבורה לא הי' בה שום נטי' לחסד כלל, ולא פעל השכל מאומה להפוך המדה ולנטותה כלל, לכן מצד ריבוי תקפם לא היו הכלי' יכולי' לסבול, ולכן כתי' בהו וימלוך וימת שנשברו הכלי' ונפלו כו' כמ"ש במ"א. אך ענין בחי' התיקון הוא בחי' ההתכללות, שהחסד עד"מ יהי' כלול גם מגבורה, וכן הגבורה יהי' כלול מבחי' החסד כו', והוא ע"פ שליטת השכל לנהגה אם בחסד או בגבורה, ולכן גם בענין השפעת החסד אם השכל מראה לו שלזה א"צ להשפיע חסד אינו משפיע חסד לזה, וה"ז בחי' גבורה וצמצום שכלול בחסד זה ע"פ הוראת השכל, וכמ"כ בהיפוך בענין הגבורה אם ע"פ השכל מראה לו שצריך להתחסד או להתרחם על זה, אזי הוא מרחם ומתחסד שזהו בחי' רחמים וחסדים שבגבו' שנמשך ע"פ שליטת השכל כו'.

וזהו ויאמר ה' אל לבו, ה' הוא בחי' חכ' כמ"ש הוי' בחכ', ויאמר ה' הוא בחי' המשכת החכ' אל לבו הוא בחי' המדות, והיינו הגם שע"פ המדה הי' צ"ל בחי' דין וגבורה, ומ"מ ויאמר ה' בחי' חכ' לא אוסיף לקלל כו' כי יצר לב האדם רע, שע"פ החכ' יכולים למצוא טעם לכוף את מדה"ד מטעם זה שמה יעשה ביצרו ה"ה רע מנעוריו, וא"כ למה יומשך עליו בחי' הדין, אמנם הנה זה הוא ע"פ השכל דוקא שמפני שמוח שליט על הלב לכן יכול להפוך המדה ולהפוך טעם זה עצמו לזכות. אך הנה כדי שיומשך בחי' המשכה מבחי' המוחין להפוך מדה"ד למדה"ר זהו מפני שנמשך שורש ההמשכה מבחי' שלמעלה מן השכל, שזהו מ"ש וירח ה' את ריח