תצא

את כולם שזהו בחי' אותיות הדבור דעשרה מאמרות שהם מחיים ומהוי' את כולם בכל עת ובכל רגע מאין ליש כו'.

ומ"ש ואתה בתוס' וא"ו, הענין הוא שרומז לבחי' קול ודבור, שגילוי הדבור הוא ע"י הקול שע"ז רומז הוא"ו. והענין הוא דהנה לפעמים הדבור אינו מאיר בגילוי, וכמארז"ל ע"פ מי כמוכה באלים, מי כמוכה באלמים, אלם הוא שאינו מדבר, ואין הפי' שאין הדבור מאיר כלל, שא"כ היו מתבטלי' כל העולמו' והי' נעשה אין ואפס מכל ההשתלשלות דבי"ע, וכמ"ש בסש"ב ח"ב יעו"ש, אלא שאין הקול מאיר בדבור, וז"ע שמגרון נעשה חרן, כי חרן ע"ה הוא גימ' גרון, רק שגרון הוא כאשר הקול מאיר בדבור, ואז הדבור הוא בבחי' התגלות, משא"כ חרן שאינו מאיר הדיבור בבחי' גילוי וכמ"ש יגעתי בקראי ניחר גרוני, וכמשל מי שניחר גרונו שהגם שמדבר האותיות אמנם אינם נשמעים מחמת הנחירה. ועד"ז יובן בענין האותיות דע"מ המחי' ומהוה, שענין בחי' חרן שהגם שיש האותיות המחיים, אבל מאחר שהקול אינו מאיר בדבור, אין הדבור בבחי' גילוי, וזהו כמ"ש כרחל לפני גוזזי' נאלמה, וכתי' נאלמתי דומי' החשיתי ר"ת נדה שהוא בחי' נד ה', שבחי' ה' תתאה בחי' מל' אינו מאיר בגילוי בזה"ז, להיות כי הקול אינו מאיר בדבור, כי קוב"ה בחי' קול בגלותא סליק לעילא ולעילא, וזהו רחל מבכה על בניה כי איננו, רחל הוא בחי' מל' כי אינם מבע"ל אלא כי איננו קאי [על] בחי' קוב"ה הנ"ל בחי' קול כו'. והעבודה הוא להמשיך בחי' הקול כמ"ש בזהר ע"פ ונתתם לי אות אמת דא וא"ו בחי' ת"ת שזהו בחי' קול כו' בחי' וא"ו דש' הוי' שיאיר בדבור. וזהו ואתה מחי' בתוס' אות וא"ו היינו שיאיר