ת

כרשע אפי' אם צדיק אתה, לפי שלא ידעתי נפשי כתיב, וא"א עפ"י הדעת לידע מהות ועצם הנשמה מה היא.

והנה בחי' זו שלמעלה מן השכל הוא הנק' גורל, וכמ"ש מזה בת"א במג"א סד"ה כי אברהם לא ידענו, שענין הגורל במקדש הי' שהמפיל הגורל קודם שיפול הגורל אינו יודע האיך יפול לזה או לזה, ומסכים דעתו על השעיר שהוא לעזאזל, ואם יפול עליו הגורל לה' יהי' חטאת לה' ששם אין העוונות מבדילים וזדונות נעשו כזכיות, ולכן הגורל לפני ה' דוקא במקדש שזהו מדריגה גבוה מאד, ור"ל למעלה משם הוי' יו"ד חכמה ה' בינה כו', כי הגורל הוא בבחי' שלמעלה מן החכמה. וע"ד שארז"ל בב"ר ס"פ ב' והארץ היתה תהו אלו מעשיהם כו' יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים, אבל איני יודע באיזהו מהן חפץ כיון דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב הוי במעשיהן של צדיקים הוא חפץ, ואינו חפץ כו', ולכאורה האיך יעלה על הדעת שיחפוץ במעשה הרשעים, אלא מפני כי זהו בעצם כענין הגורל שלמעלה מן הדעת, לכן א"א לידע זולת מה שמובן ממאי דכתיב את האור כי טוב, אבל בלא"ה הי' אפשר לומר שאיני יודע באיזהו מהן חפץ, כי באמת לגבי אוא"ס עצמותו ומהותו אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח (באיוב ל"ה ו"ז), וזהו ענין הגורל שהי' גורל אחד לה' וגורל אחד כו', ה' הוא בחי' אצילות דקדושה, ונותנים גורל גם ללעו"ז שענינם הגסות שמגביהים א"ע בבחי' חוצפה וגסות לקבל מבחי' דכחשוכא כאורה שלמעלה מהשתל' ושם שממית בידים תתפש, וז"ש אם תגביהי כנשר פי' שכמו הנשר דרך הנשר בשמים שמעופף למעלה מכל העופות כן הם מגביהים את עצמם לקבל מבחי' הגבוה שלמעלה מהשתלשלות ומ"מ משם אורידך וגו', כי גם לעתיד שיהי' התגלות עצמותו נאמר והי' הוי' לי לאלקים ששם הוי' שהוא לגבי העצמיות כשם אלקים יחשב והוא יהי' לי לאלקים שכמו בשם אלקים דוקא אומרים אלקינו שנת' הטעם ע"ז בלקו"ת סד"ה כי כארץ תוציא צמחה, כן לעתיד יהי' שם הוי' לי לאלקים ע"י שיתעלו נשמות ישראל שיקראו ע"ש של הקב"ה כמארז"ל עתידים כו' שיקראו ע"ש של הקב"ה ופי' רש"י שיהי' שמם הוי', וע"י בחי' שם הוי' יומשך השפע והעצמיות אלינו דוקא, כי מבחי' שם הוי' שהוא יו"ד חכמה כו' א"א להם לקבל. וז"ש (משלי סס"י ט"ז) בחיק יוטל הגורל ומה' כל משפטו ע' במד"ר ויחי פצ"ח, שגם מבחי' הגורל שהוא בעצם למעלה מן הדעת והשכל מ"מ נמשך ע"י שם הוי' וממילא נמשך כמו שראוי להיות וכמו שהי' עולה בכל פעם גורל ימין להוי'.

ולהבין בחי' זו בעבודה בנפש האדם, הנה באדם יש כמה בחי', דבור, מחשבה, מדות, ושכל ורצון, וכל דבר שלמטה במדריגה לוקח חיות משלמעלה ממנו, עד"מ הדבור בלא מחשבה נחשב ללא כלום שאין לו שום חיות כלל, והשכל מקבל מהמשכיל היינו כח ומקור שכל הגלוי, והמשכיל מקבל מהרצון, וכמשנ"ת