שצה

השכל וכח השכל כו', וז"ע קול דודי דופק בבחי' דפיקו בזה"ג פתחי לי בדפיקו דילי' (ובמ"א נת' דקול דודי דופק היינו קול דתורה).

וזה נק' בחי' יחידה לשון אחדות שורשינו עם אבינו שבשמים א"ס ב"ה, שאינו רוצה לצאת ולהפרד ממנו, ובודאי זה למעלה מן השכל, שבשכל יש ישוב הדעת אם לעשות כך או כך, ואין לומר שמחמת שכלו הרחב משיג אלקות ואוהב אותו כ"כ עד שמוסר נפשו (באחד בק"ש) בעד אלקותו ית', זה אינו, שהרי מה שהוא משיג בשכלו באלקות היינו שהוא ית' טוב לכל ומחי' כל העולמות עליונים ותחתונים, וכיון שאינו רוצה ליקח לעצמו כלום מהחיות הנ"ל (שהרי ועמך לא חפצתי כלל כו') כ"א אדרבה למסור נפשו, א"כ אין זה יכול להיות נמשך מחמת השכל שמשיג שהוא מחי', ואין שום שכל המושג מחייב ד"ז הנ"ל בפו"מ, אלא ודאי שזהו מבחי' שלמעלה מן השכל שיש בנה"א. והנראה לומר בזה, דענין בחי' הרצון הוא מה שנמשך בבחי' אדם מבחי' כי לא אדם הוא (וי"ל שז"ע אדם אדמה לעליון פי' עליון הוא כי לא אדם שהוא עליון על בחי' אדם אך איך יוכל האדם לדמות א"ע לעליון שהוא כי לא אדם הוא זהו ע"י שיש באדם בחי' הרצון שהוא בחי' מה שנמשך באדם מבחי' כי לא אדם הוא לכן כשעובד אלקות בכל כוחותיו עד שמגיע לבחי' בטל רצונך כ"כ להיות בבחי' ועמך לא חפצתי כל מה שהוא עמך אפי' בחי' הוא היודע והוא המדע ואיהו וגרמוהי כמשי"ת אי"ה אז יכול להיות אדמה לעליון בחי' כי לא אדם, וצ"ל שלכן הונח ש' אדם על האדם להיות כי עיקר מכוון הבריאה הי' בשביל זה כמ"ש כי זה כל האדם שכל העולם לא נברא אלא לצוות לזה כו', ומכוון האדם שיהי' בעבודה בבחי' אדמה לעליון בחי' כי לא אדם הוא), כי אדם הוא בחי' מדבר שעיקרו הוא מבחי' חכמה, כי דצח"מ הם נגד ד' אותיות ש' הוי', ובחי' הרצון הוא קש"י בחי' כתר שלמעלה מבחי' חכ' ובחי' אדם מדבר כו', וכמ"ש ג"כ בביאור דצאינה וראינה שבחי' מצחא נק' אשר לא ישב אדם שם, ובו וע"י הוא התקשרות בחי' אדם להיות אדמה לעליון להתקשר בא"ס ב"ה ממש כנז' בד"ה זכור ושמור והיינו דוקא ע"י התעוררות רצון הנ"ל, וכמ"ש ע"פ יונתי גבי קומי לך רעייתי. וזהו וייצר ה' אלקים את האדם ונא' וייצר בשני יודי"ן, אשר יו"ד האחד רומז לבחי' חכ',

עמודים המצטטים את אותם מקורות

עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.