שצד

וענין הרצון הוא בחי' רצון פשוט, היינו אע"פ שאין השכל מחייב אותו לעשות כן מ"מ הוא רוצה כך, והוא בחי' עם קשה עורף היינו הרצון לה' למעלה מהשכל, וע"ד שתוק כך עלה במח', וכמ"ש בלק"ת פ' ואתחנן ד"ה ענין ק"ש שאע"פ שבודאי יש טעם בדבר אך הטעם הוא נעלם מאד ולא ניתן להשגת המלאכי' לכן אמר להם שתוק כו' עכ"ל. ואין הפי' שהטעם ההוא הוא ע"ד טעם שכלי ממש אינו כן, כי הרצון הוא למעלה גם מבחי' משכיל כנ"ל, כי הרי כח השכל הנק' משכיל הוא מקור ושורש לשכל הגלוי, ומאחר שענין רע"ק וכי זו תורה וזו שכרה כו' הוא היפך השכל לגמרי שיתחייב כך או כך, עכצ"ל שגם בכח השכל אין טעם לזה, אלא שהטעם הוא ענין שאינו מושג כלל בשכל הגלוי ולא בכח השכל ההוא, אלא שהו"ע שכל מופלא, וכמו שאין בכח השכל שבאדם להשיג מהות הרוחניות, כי זהו אינו מושג אלא בכח השכל הרוחני, ולא בכח השכל שבמוחו שאין בכחו כלל להשיג זה, כך עד"ז יובן ענין שתוק כך עלה כו', שהטעם הוא בבחי' שלמעלה לגמרי גם מכח השכל של הנבראים, ועד"ז הוא ג"כ ענין בחי' קשה עורף דלשבח קאמר, שה"ע ההתקשרות לה' שלמעלה גם מכח השכל, וזהו הנק' רצון שלמעלה מן השכל פי' שהוא למעלה גם מכח השכל הנק' משכיל כו'.

ובחי' רצון זה שהוא למעלה גם מן המשכיל ישנו בכאו"א מישראל אפילו בקל שבקלים, אך שהוא מוסתר ונעלם מאד בזה"ג מחמת טמטום המוח והלב היינו בחי' עשר כוחות הנפש וג' לבושים מחדו"מ שהם ישנים בזה"ג, ועז"נ אני ישינה ולבי ער וגו' (שה"ש ה' ב), פי' אני ישינה שאינו מאיר בחי' זו בכוחות הנפש שכל ומדות מחדומ"ע, אבל עכ"ז ולבי ער היינו בחי' הרצון הנ"ל רעותא דלבא, כי לבי היינו בחי' רצון, (ולמעלה בכנס"י דלעילא י"ל אני ישינה היינו הסתלקות בחי' ט"ס ממנה לפי שירדו לבי"ע, ולבי ער כתר דנוק' ששורשו גבוה מאד נעלה ממל' שבכתר ומרדל"א, והוא בחי' הרצון שלמעלה מכח השכל שבאדם כנ"ל), וצריך להתעורר גילוי המדה הזאת שהוא ע"י בחי' מבטשין לי' וכמאמר הריש מתיבתא (שלח לך דקס"ח א') אעא דלא סליק נהוריה יבטשון בי' ואנהיר, גופא דלא סלקא בי' נהורא דנשמתא יבטשון בי' ויסלק נהירו דנשמתא (וע' בבה"ז פ' קרח במאה"ז דקע"ח ב' תו הוא דא עתיקא אלמלא כו'), להאיר בחי' אור הרצון הנ"ל שלמעלה מן